תאונות דרכים עלולות לגרום לנזקי גוף קשים ואף למוות. לא אחת, כאשר הביטוח על הרכב איננו מסודר, או כאשר הנהג הפר את תנאי הביטוח, עולה מחלוקת של ממש בנוגע לגוף אשר אחראי לפצות את הנפגעים. להלן דוגמא למקרה כאמור.
יש לכם שאלה?
בתאונת דרכים קטלנית נהרגו הנהג ואחת משלוש נוסעות הרכב. בני משפחתה של המנוחה הגישו תביעת פיצויים כנגד חברות הביטוח אשר ביטחו את הרכב, כנגד עזבון הנהג המנוח, וכנגד קרנית - הקרן לפיצוי נפגעי תאונות הדרכים (להלן: קרנית). בין הנתבעים הייתה מחלוקת בנוגע לסוגיית החבות. דהיינו, מי חייב לפצות את בני המשפחה של המנוחה, ומדוע.
חברות הביטוח טענו כי הנהג המנוח הסיע את המנוחה ואת הנוסעים הנוספים בשכר. לטענתן, היות ותנאי הפוליסה של הנהג לא כיסו תאונות בהן הנהג מסיע אחרים בתשלום, הן לא היו חייבות בפיצוי על פי תנאי הפוליסה ו/או על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות הדרכים. בסופו של דבר, הושג הסכם פשרה בין התובעים לבין חברות הביטוח וקרנית, לפיהן כל אחד מהנתבעים יישא בחלק מתשלום הפיצויים שנקבע לתובעים. קרנית שלחה הודעת צד ג' כנגד עזבון המנוח וכנגד מעסיקו של האחרון. בהודעה זו, קרנית ביקשה לתבוע את העזבון ואת מעסיק המנוח בגין החלק בפיצוי התובעים שהיא הייתה צריכה לשלם כחלק מהסכם הפשרה. תביעה זו היא אשר נידונה בהליך זה.
ההכרעה - זכות החזרה של קרנית
זכות החזרה של קרנית לצדדים שלישיים קבועה בס' 9(א) לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. סעיף זה מתיר לקרנית לתבוע את החזר הפיצוי ששילמה לניזוק מהאדם שלא היה לו ביטוח, אשר בעקבותיו היא הייתה צריכה לשלם עבור הנזק. בעניין זה, לנהג המנוח שנפטר בתאונה לא היה כיסוי ביטוחי מתאים להסעה בשכר. לפיכך, קרנית תבעה את מעסיקו של המנוח, אשר היה גם הבעלים של הרכב המעורב בתאונה, שכן הוא התיר לנהג המנוח לנסוע ברכב ולגבות תשלום עבור הנסיעה ללא ביטוח מכסה.
בית המשפט ציין כי על פי הלכות הפסיקה, קרנית יכולה לתבוע את מתיר השימוש רק אם יוכח כי התנהגותו הייתה נגועה באשם. כפי שנקבע בפסיקה, "אותו אשם מתבטא בידיעה, בפזיזות, בעצימת עיניים או ברשלנות, דהיינו - אם מתיר השימוש לא ידע ולא צריך היה לדעת שהנהג (ובמקרה דנן - הנסיעה ו/או הנוסעים עצמם) לא היה מבוטח, אין זה מוצדק לאפשר לקרנית לחזור עליו".
בית המשפט הכריע כי אין ספק שמעסיק ידע במקרה זה כי הנהג המנוח נסע בכלי הרכב והסיע אנשים בתשלום ללא ביטוח מתאים. לפיכך, נקבע כי "דבק בו האשם הנדרש". המעסיק טען כי לא אישר לנהג המנוח באופן חד משמעי להסיע אנשים בתשלום ברכבו, אך בית המשפט קבע כי די בכך שלא נקט בפעולות על מנת להבטיח זאת על מנת להטיל עליו האחריות.
בית המשפט קבע כי "בנסיבות המתוארות לעיל, אין מנוס מלהגיע למסקנה כי ההסעה נעשתה במסגרת עבודתו של המנוח בחברת ההסעות, ברשותו וייתכן אף שעל פי הוראותיו של מר ח' (המעסיק). בנסיבות אלה, עובר הנטל למר ח' להוכיח שלא היה כך. מר ח' לא הוכיח ואף לא הציג שום הסבר לצירוף המקרים הזה. היה מתבקש כי מר ח' יסביר מדוע חברת ההסעות לא הסיעה את הנוסעות באותו יום באחד מהטרנזיטים (כלשונו), וכיצד דווקא באותו יום הנהג המנוח החליט לקחת את הנוסעות חינם אין כסף, בטרמפ, וזאת בניגוד לכוונת מר ח'. כפי שכבר נאמר, אין כל הסבר מהימן ומניח את הדעת ואין כל ראייה חיצונית, אף שללא ספק היו אמורים להיות עדים התומכים בגירסת מר ח', עדים שרק הוא יכול לדעת את זהותם". לפיכך, בית המשפט קיבל את גרסתה של קרנית וקבע כי המעסיק חב בתשלום עבור הפיצוי ששילמה למנוחה ועבור הוצאותיה בהליך זה. לגבי עיזבון הנהג המנוח, בית המשפט מחק את הודעת צד ג' היות ועזבון המנוח לא זומן לדיון כדין וגם לא התגונן.
.png)
