בפקודת הנזיקין נקבע כי קיימת אחריות של בעל מקרקעין לגבי נזקים אשר נגרמים למי שנמצא בתוך תחום מקרקעין אלו. בנוסף, נקבע כי על בעל מקרקעין לדאוג לכך שבנכס אשר ברשותו לא יהיו מפגעים אשר יסכנו את בריאותם של המבקרים במקום. במידה וקיימות סכנות כאלו, ובעל המקרקעין לא היה יכול לתקנן, עליו להתריע עליהם בפני המבקרים במקום.
יש לכם שאלה?
פורום תאונות בבית | תאונות ברחוב
התובעת טענה כי היא נפגעה כאשר פסעה החוצה מביתן השירותים בתחנת דלק, ונתקלה בצינורות ברזל שקצותיהם בלטו אל תוך המסלול שבו הלכה. לדבריה, כתוצאה מההיתקלות, היא נפלה ונגרם לה שבר מרוסק בפרקי ברך ימין. התובעת אושפזה בבית חולים למשך יממה, ולאחר מכן הועברה למוסד שיקומי למשך חודש ימים. הנתבעת הראשונה הייתה מחזיקת המקרקעין שבהם תחנת הדלק פעלה, והנתבעת השנייה הייתה חברת הביטוח של מחזיקת המקרקעין.
בית המשפט מצא כי הסתירות בעדויותיהם של בעלה של התובעת ושל בנה, שהיו נוכחים איתה במקום התאונה בזמן האירוע, לא ירדו לשורשו של עניין. בנוסף, בית המשפט הסתמך על ההלכה הפסוקה, וקבע כי עצם העובדה שהנתבעות בחרו שלא להביא את העובד שהיה נוכח בשעת האירוע בתחנת הדלק כעד, עמדה להן לרועץ. על כן, בית המשפט הגיע למסקנה כי התובעת הרימה את הנטל להוכיח את שאלת עצם קרות התאונה, ואת חבותן של הנתבעות לפצותה בגין הנזק שנגרם לה.
אחריות מחזיק מקרקעין בנזיקין
בנוגע לאחריותה של מחזיקת המקרקעין לנזק שנגרם לתובעת, בית המשפט הסתמך על סעיף 35 לפקודת הנזיקין ועל ההלכה הפסוקה שקבעה כי מחזיק במקרקעין חב חובת זהירות מושגית כלפי המבקר בהן, ועל כן עליו להקפיד על מצב תקין של המקרקעין ושל הבנוי עליהם. על כן, נקבע כי מחזיקת המקרקעין הייתה אחראית לשמור על דרך מעבר פנויה ובטוחה לשירותים שבתחנת הדלק, ולפיכך היא הייתה אחראית גם לנזק שנגרם לתובעת. באשר לשאלת האשם התורם של התובעת, בית המשפט מצא כי בעת קרות התאונה הנתבעת הייתה אישה מבוגרת וסבלה מבעיות רפואיות רבות. לאור זאת, נקבע כי היה עליה לתת את הדעת למגבלותיה, בייחוד כאשר היא ביקרה במקום שלא היה מוכר לה בשעת לילה מאוחרת, ובית המשפט מצא כי יש להטיל עליה 15% אשם תורם.
בנוגע לשאלת הנזק, הובאו בפני בית המשפט שלוש חוות דעת – מטעם התובעת, מטעם הנתבעות ומטעם מומחה אשר מונה על ידי בית המשפט. בית המשפט מצא כי חוות דעתו של המומחה שמונה על ידי בית המשפט הייתה המפורטת והמנומקת ביותר, ועל כן זו חוות הדעת אשר הועדפה. בחוות דעת זו נקבעה נכות זמנית בשיעור 50% לתקופה של כ-8 חודשים, ונכות זמנית נוספת בשיעור 30% למשך שנה, בגלל ההגבלה בטווח התנועה. לאור חוות דעת זו ולאור עדותה של התובעת, בית המשפט קבע כי מצבה התפקודי של התובעת היה לקוי מלכתחילה, ועל כן נקבע כי תרומת התאונה לנכותה התפקודית של התובעת הייתה בשיעור נכותה הרפואית בלבד.
לאור כל אלו, בית המשפט פסק לתובעת פיצויים בגין כאב וסבל. בנוסף, מכיוון שהתובעת טענה בתצהירה כי קודם לתאונה היא עבדה כמנהלת חשבונות, ולאחר התאונה היא פוטרה, בית המשפט פסק גם פיצויים בגין הפסדי שכר למשך כשנה מיום התאונה. כמו כן, נפסקו לתובעת פיצויים בגין עזרת הזולת, שניתנה לה על ידי בני משפחתה בעקבות התאונה, ובגין הוצאות נסיעה והוצאות רפואיות, שהיה עליה לשלם בעקבות התאונה. לבסוף, בית המשפט ניכה את האשם התורם של התובעת מהפיצויים שפורטו לעיל, וקבע כי הנתבעות חייבות בפיצויים ביחד ולחוד.
.png)
