סעיף 8 לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה- 1975 שולל את עילת התביעה על פי פקודת הנזיקין, ממי שתאונת דרכים מקנה לו עילת תביעה. בכדי להוכיח שקיימת עילת תביעה הנובעת מתאונת דרכים, על התובע להוכיח כי האירוע שבמהלכו הוא נפגע, ענה על הדרישות המופיעות בסעיף 2 לחוק: מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה; קרות נזק גוף; קיום קשר סיבתי בין השימוש לבין הנזק שנגרם; שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה.
יש לכם שאלה?
המקרה שלפנינו עוסק באירוע שבמהלכו קטינה שלמדה בבית ספר יסודי נסעה באוטובוס, במסגרת הסעת תלמידים שאורגנה על ידי העירייה, ומומנה בחלקה גם על ידי משרד החינוך. בזמן הנסיעה, תלמידים מבית ספר אחר השליכו בקבוק פלסטיק על האוטובוס שבו התובעת נסעה. התובעת טענה כי בבקבוק היה נוזל שפגע בעינה וגרם לה לנזק.
התביעה הוגשה בשתי עילות חלופיות: האחת על על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה- 1975 (הפלת"ד), והשנייה - על פי פקודת הנזיקין, נוסח חדש, התשמ"ד-1984. הצורך להכריע בין העילות נבע מעיקרון ייחוד העילה, שנמצא בסעיף 8(א) לפלת"ד, לפיו במידה ותאונת דרכים מקנה לתובע עילת תביעה, תישלל ממנו עילת התביעה על פי פקודת הנזיקין בשל נזקי גוף.
לפי הפלת"ד או לפי פקודת הנזיקין?
בית המשפט קבע כי במקרה שלפנינו התקיימו שניים מהיסודות להגדרה הבסיסית של תאונת דרכים: השימוש באוטובוס בעת האירוע למטרות תחבורה ונזק הגוף שנגרם לתובעת. לאחר מכן, היה על בית המשפט להכריע בשאלת התקיימותו של קשר סיבתי בין השימוש התחבורתי לבין הנזק שנגרם לתובעת. לאור הראיות שהובאו בפני בית המשפט נמצא כי האירוע לא חסה תחת ההגדרה של תאונת דרכים. בפסק הדין הודגש כי זריקת הבקבוק על האוטובוס לא היוותה אלימות שהופנתה כלפי נוסעי הרכב משום שנסעו בכביש, אלא אלימות שהופנתה כלפי הנוסעים ברכב מכיוון שהיו תלמידי בית ספר אחר.
מכיוון שנשללה תחולת הפלת"ד על האירוע, בית המשפט פנה לדיון בשאלת האחריות על פי פקודת הנזיקין. לעניין זה נקבע כי משרד החינוך והעירייה חבו חובת זהירות כלפי התובעת מכוח היותן מופקדות על חינוכה ושלומה. בנוסף, נקבע כי גם לחברת ההסעות ולחברת הביטוח הייתה אחריות קונקרטית כלפי התובעת, מכוח ההסכמים שעליהן הן היו חתומות. בית המשפט מצא כי גם אם לא הייתה קיימת חובה לצוות מורה להסעות, היו בבית הספר ובעירייה פרטים שידעו על אירועים אלימים נוספים שקרו במהלך ההסעות, ואלו היו צריכים לדווח לגורמים המתאימים בכדי שיימצא פיתרון לבעיה.
יש לציין כי למרות שבית המשפט מצא כי התנהלותה של מנהלת בית הספר הייתה חסרת אחריות, נקבע כי אין להטיל עליה אחריות אישית, מכיוון שהיא פעלה מתוך תפקידה כמנהלת בית הספר, בהתאם לנהלים ולחוזרי המנכ"ל. בנוסף, בית המשפט קבע כי הגורמים שהיו תחת משרד החינוך ותחת מוסדות המדינה לא פיקחו באופן יעיל על ביצוע הוראות הבטיחות במהלך ההסעות, וזאת למרות שהם אלו שניסחו את ההסכמים עם חברת ההסעות. לאור כל זאת, חלוקת האחריות בין הגורמים השונים נקבעה כדלהלן: משרד החינוך – 35%, העירייה – 30%, חברת ההסעות (וחברת הביטוח) – 35%.
.png)
