חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה- 1975, נועד להבטיח שכל נפגע בתאונת דרכים יפוצה. החוק הביא לשינוי משמעותי בדיני הפיצויים, מכיוון שטרם השינוי בחוק, עניין זה חסה תחת דיני הנזיקין, ואילו לאחריו, הוטלה אחריות מוחלטת על כל נהג המעורב בתאונה, והוטלה חובה על הביטוח בגין נזק שעלול להיגרם לנהג בתאונה עצמית.
יש לכם שאלה?
התובע טען כי נגרמו לו נזקי גוף כאשר הוא היה בעבודה, הוריד צינור מזרועותיה של מלגזה, ותוך כדי הצינור החליק ונפל על ברכו הימנית. על המקרה ניתן פסק דין חלקי. במסגרתו נקבע כי נסיבות המקרה לא היו בגדר "תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975. על כן, נקבע כי חברת הביטוח חבה בפיצויים ולבית המשפט נותר להכריע בעניין גובה הנזק.
התובע טען כי יום למחרת התאונה הוא פנה למרכז רפואי, ושוחרר לאחר שעבר בדיקה וצילומי רנטגן, ולאחר שקיבל המלצה למנוחה ולטיפול פיזיותרפי. התובע הציג בפני בית המשפט תיעוד רפואי בו נכתב כי הוא עבר אריתרוסקופיה בברכו הימנית, ונכתב כי אובחן קרע מלא של הרצועה הצולבת הקדמית של הברך וקרע חלקי של המיניסקוס הפנימי. בנוסף, בתיעוד נכתב כי בוצעה כריתה חלקית של המיניסקוס הפנימי בברכו של התובע, וכי הומלץ לו לעבור ניתוח לשחזור הרצועה הצולבת הקדמית בברך.
האם התובע לא פעל להקטנת נזקו?
בית המשפט מצא כי חברת הביטוח לא עמדה בנטל להוכיח כי התובע לא עשה את שהיה עליו לעשות לשם הפחתת הנזק, מכיוון שלא הוכיחה כי דובר על ניתוח שסיכויי החלמתו טובים מאוד, ושהסיכונים הכרוכים בו שוליים לעומת השיפור שיצמח ממנו. המוסד לביטוח לאומי הכיר בתאונה כתאונת עבודה, אישר תקופת אי כושר למשך כחצי שנה, וקבע לתובע נכות זמנית בשיעור 30% ל-10 חודשים. בנוסף, הוועדה הרפואית, שהתכנסה בעניינו של התובע, קבעה כי נותרה לו נכות צמיתה בשיעור 20%, בגין אי יציבות הברך.
בנוגע לפיצויים בגין עבודתו והשתכרותו של התובע, בית המשפט מצא כי קודם לתאונה, התובע סבל מפגיעה קשה בברכו השמאלית, שנגרמה במהלך שירותו הצבאי, ומפגיעות נוספות. התובע טען כי אלמלא התאונה, הוא היה ממשיך לעבוד במפעל שבו עבד, ואף מתקדם לתפקיד של מנהל תחזוקה. כמו כן, התובע טען כי לאחר התאונה הוא פוטר מעבודתו במפעל. על אף טענות אלה, בית המשפט מצא כי לאחר תום תקופת אי הכושר של התובע, שכרו גדל בשיעור ניכר, חרף פגיעותיו.
בית המשפט דחה את הטענה לפיה נכותו התפקודית של התובע עולה על זו הרפואית, מכיוון שהתובע עבד במועד התביעה כעובד עצמאי, ומכיוון שהוא היה יכול לבצע עבודות פיזיות. על כן, נקבע כי נכותו הרפואית של התובע שיקפה גם את נכותו התפקודית, קרי בשיעור של 20%.
לאור קביעות אלו של בית המשפט, נזקי התובע הוערכו כדלקמן:
- הפיצויים בגין כאב וסבל נקבעו בגין 20% נכות ויומיים אשפוז, לפי תקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים.
- הפסדי שכר בעבר נקבעו בגין תקופת אי כושר בת 6 חודשים, ובגין תקופה שלגביה נקבעה נכות זמנית.
- בנוגע להוצאות הרפואיות, התובע לא המציא לבית המשפט קבלות ואישורים על הוצאות שהוציא בעקבות התאונה, ועל כן בית המשפט העניק לו פיצויים גלובאליים בלבד.
- פיצויים בגין עזרת צד ג' ניתנו בגין תקופת אי כושר בת 6 חודשים.
- באשר לפגיעה בכושר השתכרות, בית המשפט קיבל את טענת הנתבעת לפיה לא ניתן היה לגזור מנתוני השתכרותו של התובע במועד הדיון נתונים לחישוב ראש נזק זה, שכן הכשרתו המקצועית השתנתה. לכן, בית המשפט חישב את הפיצויים בהתאם לגילו של התובע ובהתאם לנסיבות העניין.
- בית המשפט מצא כי שכרו של התובע לא נפגע, ואף עלה, ולכן זכויותיו הסוציאליות לא נפגעו.
- מסכום הפיצויים שנפסק לתובע נוכו תגמולי המוסד לביטוח לאומי ששולמו לו בעקבות התאונה.
.png)
