כאשר אדם נפגע בתאונת דרכים, הוא זכאי לקבל פיצויים מחברת הביטוח שלו. מדובר בתביעת נזיקין אשר מוגשת מכוח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975. פעמים רבות, חברת הביטוח מכירה בחבותה לשלם פיצוי, אך טוענת שהסכום הנתבע גבוה מהסך לו הניזוק זכאי בפועל. במקרים אלו, הניזוק התובע נדרש להוכיח את רכיבי תביעתו בפני בית המשפט. קרי, את ראשי הנזק הנתבעים. דוגמא לכך ניתן לראות בפסק הדין דנא.
יש לכם שאלה?
במקרה זה, הוגשה לבית המשפט תביעה מכוח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה – 1975. על פי עובדות כתב התביעה, התובע נפגע בתאונת דרכים שהתרחשה ביום 14.08.03, עת עבד כנהג מונית. משכך, קמה לו זכאות לפיצויים. התובעת שהייתה רעייתו, תבעה במסגרת תביעה זו את נזקיה כמיטיבה. חברות הביטוח הנתבעות הכירו בחבותן והמחלוקת בין הצדדים נסבה על גובה הנזק.
מהות הפגיעה ונכות התובע
לאחר התאונה, התובע פונה לבית החולים שם אובחן כסובל משברים בצלעות, במפרק הירך ובאגן. אז, התובע עבר ניתוח לקיבוע אחד מהשברים והופנה לטיפולי פיזיותרפיה. זמן מה לאחר מכן, התובע עבר ניתוח נוסף להחלפת מפרק הירך. המומחה הרפואי שהוסכם על ידי שני הצדדים העמיד את שיעור נכותו הצמיתה של התובע על 33%. 30% עקב הפגיעה במפרק הירך ו- 3% בגין הצלקות. קביעה זו הייתה מקובלת על הצדדים. אולם, לעניין הנכות התפקודית, הם היו חלוקים בדעותיהם. לדעת התובע, לאור מהות הפגיעה ואופי עבודתו, היה מקום להעריך את הנכות התפקודית בשיעור של 40%. מנגד, הנתבעות טענו ששיעור הנכות התפקודית היה 10% בלבד. זאת מאחר שמצבו התפקודי של התובע השתפר בעקבות הטיפולים והניתוח.
השופטת קבעה כי היה מקום להעריך את שיעור הנכות התפקודית באופן שווה לנכות הרפואית. קרי, 30%. לשיטתה, גם אם מצבו של התובע השתפר לאחר ניתוח החלפת המפרק, הרי שהיה ניתן לצפות שבעתיד הוא יצטרך ניתוח נוסף שיוביל להחמרה במצבו ותקופת אי כושר. לכן, שיעור הנכות התפקודית הועמד על 30%.
עבודה והשתכרות
התובע טען שטרם לתאונה, הוא עבד בעבודות בנייה, כנהג חלוקה ונהג מונית. לדידו, השכר החודשי שלו נע בין 3,200 ₪ ל-5,500 ₪. חצי שנה לאחר התאונה, התובע שב לעבוד כנהג מונית שכיר והשתכר 3,200 ₪ בחודש. לטענתו, לאחר התאונה היקף עבודתו ירד. תלושי השכר מתקופה זו הצביעו על כך ששכרו נע בין 3,200 ₪ ל-7,000 ₪.
השופטת קבעה כי התובע לא הצליח להוכיח נתונים מדויקים לגבי השתכרותו או באשר לקיומו של רצף תעסוקתי (דהיינו, עבודה מסודרת). לכן, נקבע כי יש לבסס את חישובי הפיצויים בגין הפסד השתכרות על בסיס השכר הממוצע שהוצג - דהיינו, 4,500 ₪. משכך, בגין תקופת אי הכושר הראשונה שנמשכה שישה וחצי חודשים, מיד לאחר התאונה, התובע היה זכאי לפיצוי בסך 29,250 ₪. בגין התקופה שלאחר חזרתו של התובע לעבודה ועד שעבר את ניתוח החלפת מפרק הירך, הוא נמצא זכאי לפיצוי בסך 21,970 ₪. שכן, באותם חודשים הוא עבד בהיקף נמוך יותר מבעבר. לאחר הניתוח, לתובע אושרה תקופת אי כושר מלאה של חודשיים.
בנוסף, הוא היה זכאי לשלושה חודשים של אי כושר חלקי. כלומר, עבודה בהיקף חלקי. בפועל, התובע שב לעבודתו לאחר שבעה חודשים. לקביעת השופטת, התובע לא יכול היה לשוב לעבוד כנהג מונית גם בתקופת אי הכושר החלקי, לאור אופי עבודתו. לכן, היא הכירה בתקופת אי כושר מלא של חמישה חודשים נוספים. הפיצוי בגין כלל תקופה זו הוערך בסך 25,000 ₪.באשר להפסד השתכרות בעתיד, השופטת החליטה לקבוע את סכום הפיצוי על דרך האומדן. לשיטתה, לאור מהות הפגיעה ושיעורי הנכות, בצירוף גילו של התובע וגובה משכורתו לפני ואחרי התאונה, היה ניתן להעריך את הפיצוי בגין הפסד השתכרות בעתיד בסך של 220,000 ₪.
ראשי נזק נוספים:
- כאב וסבל - בגין ראש נזק זה, השופטת פסקה לתובע פיצוי בסך של 60,367 ₪. זאת בהתחשב בשיעור נכותו ומספר ימי אשפוזו.
- הוצאות רפואיות - לטענת התובע, הוא היה זכאי לפיצוי בגין הוצאות רפואיות שונות כגון רכישת אמצעי עזר לאחר התאונה, תרופות והוצאות נסיעה לקבלת טיפול. מנגד, הנתבעות התנגדו לתשלום פיצוי בעבור חלק מההוצאות. לקביעת השופטת, התובע אכן היה זכאי לפיצוי, אך לא עבור כל ההוצאות. בסופו של דבר, הפיצוי שנפסק בגין ראש נזק זה היה 10,000 ₪.
- עזרת הזולת - התובעת, אשתו של הנפגע, הגישה תביעה לשם פיצויים בגין עזרת הזולת. לטענתה, לפני התאונה היא עבדה כמטפלת והשתכרה סך של 1,300 ₪ לחודש. לדבריה, בעקבות התאונה, היא נאלצה להפסיק לעבוד והקדישה את זמנה לסיעוד התובע. לדידה, גם לאחר הניתוח השני שהתובע עבר היא הפסיקה את עבודתה למשך חודשיים וטיפלה בו. השופטת קבעה כי עזרתה של התובעת במקרה זה חרגה מהעזרה המקובלת בין בני משפחה ולכן היא נמצאה זכאית לפיצוי בגינה. השופטת קבעה את סכום הפיצוי על סך של 12,000 ₪. בנוסף, היא פסקה פיצוי גלובאלי בגין עזרת הזולת לעתיד בשיעור של 75,000 ₪.
ראש נזק נוסף בדינו ניתן פיצוי היה ניידות ובסך הכול, הנתבעות חויבו לשלם לתובעים סכום של 565,842 ₪.
.png)
