עבירת הגניבה נתפסת כעבירה חמורה. כאשר האדם גונב רכוש וכסף ממקום עבודתו וממעבידו, מעשיו מקבלים משנה חומרה. זאת מאחר שבין עובד למעביד קיימת מערכת יחסי אמון הדדית. למעשה, הגניבה גורמת לפגיעה קשה באמון וברוב המקרים, העובד לא שב לעבודתו. בתי המשפט נוטים לייחס חומרה יתרה למקרים בהם הגניבות מהמעביד מבוצעות על ידי בעלי תפקידים בכירים, שמנצלים את מעמדם וכוחם על מנת לשלוח יד בכספים ולהפיק רווח אישי. דוגמא לכך ניתן לראות בפסק הדין דנא.
יש לכם שאלה?
במקרה זה, הוגש לבית המשפט ערעור על גזר דינו של נאשם שהורשע בביצוע עבירות של גניבה, זיוף, מרמה והפרת אמונים ושימוש במסמך מזויף. על פי עובדות כתב האישום, המשיב עבד במשך יותר משנתיים כחשב של חברה בתל אביב. במסגרת תפקידו, הוא ניצל את מעמדו וגנב כספים מחשבון החברה והעבירם לחשבונו הפרטי. נטען כי המשיב גנב את הכספים לאחר שהחתים את בעל החברה על 22 טפסי העברות וצ'קים ריקים. לאחר מכן, הוא מילא את פרטיהם בסכומים שונים והפקידם בחשבונו הפרטי. המעשים בוצעו החל משנת 2000 ועד 2002. במסגרת הסדר טיעון שנחתם בין המשיב למאשימה, הראשון הודה במעשים שיוחסו לו ובתמורה, נמחק אחד מסעיפי כתב האישום.
בית משפט קמא הרשיע את המשיב וגזר עליו 9 חודשי מאסר בפועל ו-12 חודשי מאסר על תנאי. מאחר והמשיב הוכרז כפושט רגל והכיר בחובתו להשיב כספים רבים, בית המשפט נמנע מהטלת קנס. על עונש זה, המדינה ערערה.
טיעוני הצדדים
לטענת המדינה, הערכאה הדיונית הכירה במעשיו החמורים של המשיב אך עונשו עלה כדי סטייה מנורמת הענישה הראויה, כפי שנקבעה במקרים דומים, והיה קל מידי. מנגד, הסנגור הדגיש כי המשיב היה נתון לחובות כבדים ולמרות זאת, הוא ניסה להשיב את הכספים אותם גנב. לטענתו, בקופת כונס הנכסים שמונה למשיב היה מצוי סכום הכסף להחזרת מלוא החוב לחברה. אולם, הכונס בחר שלא להשיב חוב זה, מסיבותיו שלו.
דיון והכרעה - העונש שהוטל לא משקף
בערעור המדינה לעניין העונש דן הרכב של שלושה שופטים. כל השופטים קבעו פה אחד שערעורה של המדינה היה מוצדק והעונש שהושת על המשיב לא שיקף כראוי את נסיבות ביצוע העבירה ונורמת הענישה הראויה. שכן, המשיב הועסק כחשב החברה. מתוקף תפקידו הוא שימש כ"כרטיס הביקור" של החברה והתקשר עם גורמים חיצוניים. השופטים הדגישו כי מעילתו פגעה הן ביחסי העבודה עם מעבידו והן בתדמית החברה כפי שנוצרה אצל גורמים חיצוניים.
נקבע אפוא כי נסיבות ביצוע העבירה; הפרת האמון מול המעביד; שיטת הביצוע והתחכום; משך הזמן בו העבירה בוצעה והסכומים שנגנבו הצדיקו החמרה בעונש. כמו כן, הודגש כי מטרתו של המשיב בגניבת הכספים הייתה לפתח את עסקו הנוסף. כלומר, המשיב לא נקלע למצוקה כלכלית בגינה היה זקוק לסכומים נוספים ולכן גנב, אלא נטל סיכון מיוזמתו ובהמשך, הסתבך. את ההסתבכות הוא ניסה לפתור על חשבון המעביד תוך פגיעה בחברה בכללותה. לפיכך, נקבע כי הייתה הצדקה להחמרה בעונשו. יתרה מזאת, נקבע כי מעשי המשיב נפרשו על פני תקופת זמן ארוכה, בה הייתה לאחרון הזדמנות להשיב את הכספים ולתת דין וחשבון על מעשיו. אולם, המשיב נמנע מכך. לא זו אף זו, השופטים לא שוכנעו שלכונס הנכסים שמונה למשיב הייתה יכולת להחזיר את הכסף.
לאור האמור לעיל, הוחלט לקבל את הערעור ולהחמיר בעונשו של המשיב. עם זאת, מאחר וחלף זמן רב ממועד חקירת הפרשה ועד הגשת כתב האישום, בפרט לאור הודאת המשיב שהיה בה כדי לקצר את ההליכים, השופטים החליטו שלא למצות עם המשיב את הדין. כלומר, חלוף הזמן הווה שיקול לקולא. בסופו של דבר, על המשיב הושתו 32 חודשי מאסר בפועל ויתר רכיבי גזר הדין נותרו על כנם.
