חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים מעניק לכל אדם שנפגע בתאונה זכות לתבוע פיצויים בגין נזקיו, וזאת ללא קשר לשאלת אשמתו בתאונה. אולם, במקום בו התאונה התרחשה בעת שלנהג לא היה ביטוח חובה תקף, לא תקום לאחרון זכות תביעה, מכוח סעיף 7 לחוק. במקרה זה, הנפגע יכול לתבוע פיצוי מכוח דיני הנזיקין. החיסרון המשמעותי בעניין זה הוא יכולתו של הנתבע להצביע על אשם תורם. דהיינו, על כך שהתאונה נגרמה באשמתו של התובע, שאינו זכאי לפיצויים בגין כך. דוגמא למקרה כגון דא ניתן לראות בפסק הדין דנא.
יש לכם שאלה?
במקרה זה, הוגשה לבית המשפט תביעה לפיצוי בגין נזקיו של התובע. על פי עובדות כתב התביעה, התובע נפגע בתאונת דרכים שהתרחשה ביום 25.2.99. התאונה הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה. אולם, מאחר ונהיגת התובע לא כוסתה בביטוח תקף, לא קמה לו זכאות לפיצוי על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה – 1975. אי לכך, התובע הגיש תביעה חלופית מכוח פקודת הנזיקין נגד נהגת הרכב הפוגע וחברת הביטוח שלה.
יש לציין כי לאחר התאונה, הנתבעת הורשעה בבית המשפט לתעבורה בגין פניה שלא בבטחה והתנהגות בדרך הגורמת נזק וחבלה. על פי פקודת הראיות, הרשעה זו הייתה קבילה כראיה נגד הנתבעת בהליך אזרחי, כל עוד לא נסתרה על ידי האחרונה. במסגרת הההליך דנן, הנהגת טענה כי היא לא קיבלה את יומה בבית המשפט לתעבורה ולכן לא היה מקום להשתמש בהרשעתה כראיה נגדה. לגופו של עניין, הצדדים היו חלוקים בשאלת האחריות לתאונה ובעניין גובה הנזק.
שאלת האחריות
לטענת התובע, הוא נהג על קטנוע בכביש באזור התעשייה בנתניה כאשר הנתבעת נסעה מולו. לדבריו, הנהגת פנתה לפתע שמאלה וחסמה את דרכו. בשל כך, התובע טען שהיה עליו לעצור באופן פתאומי. כתוצאה מכך, הוא התנגש במכונית, עף מהקטנוע ונפצע. מנגד, הנתבעת טענה שהיא פנתה שמלאה לאחר שווידאה שאין כלי רכב נוספים בכביש ותוך כדי איתות ונסיעה איטית.
השופטת קבעה כי מירב האחריות לתאונה רבצה על כתפי הנהגת. הודגש כי האחרונה הורשעה על פי הודאתה באחריות לקרות התאונה במסגרת ההליך הפלילי. בפסק הדין נקבע כי טענתה של הנתבעת לפיה לא היא קיבלה את יומה בבית המשפט לתעבורה לא הוכחה על ידה, ועל כן הרשעתה שימשה כהוכחה כנגדה. לא זו אף זו, במהלך חקירתה במשטרה, הנהגת הודתה כי פנתה שמאלה. דהיינו, היה עליה להעניק זכות קדימה לתובע שנסע בנתיב מולה. אולם, היא לא פעלה כך ולכן התאונה התרחשה.
מנגד, השופטת קיבלה את עדות הנהגת בעניין האיתות. כלומר, נפסק שהנתבעת אותתה טרם ביצוע הפנייה שמאלה והתובע הוא שלא הבחין בכך. לסיכום, השופטת חילקה את האחריות לתאונה בין שני הצדדים. כאמור, מירב האחריות הוטלה על הנתבעת ושיעור תרומתה לתאונה נקבע על 80%. התובע נמצא אחראי לתאונה בשיעור של 20% הנותרים.
מהות הפגיעה והנכות
לאחר התאונה, התובע פונה לבית החולים ושם אובחן שבר ברגלו שמאלית. התובע עבר ניתוח לקיבוע השבר וטופל בפיזיותרפיה. כשנה מיום התאונה, התובע פנה לקבלת טיפול נפשי. כל אחד מהצדדים הגיש חוות דעת רפואית בעניין נכותו של התובע ולאור הפער שהיה בין הממצאים, מונה מומחה מטעם בית המשפט.
מומחה זה העריך את שיעור נכותו האורטופדית של התובע ב-15%. השופטת קיבלה הערכה זו. כמו כן, מונה מומחה רפואי להערכת נזקו הנפשי של התובע. על סמך חוות דעתו, השופטת העריכה את נכותו הנפשית הכוללת של התובע בשיעור של 20%. מחצית מנכות זו יוחסה לתאונה ומחצית למצב התובע טרם אירוע זה. כלומר, 10% מהנכות הנפשית יוחסה לתאונה. השופטת קבעה כי נכותו האורטופדית של התובע פגעה בכושר השתכרותו של האחרון והגבילה אותו, אך לא היה מדובר בפגיעה אשר מנעה ממנו להמשיך לעבוד לחלוטין.
נקבע כי גם בנכות הנפשית לא היה בכדי למנוע מהתובע לעבוד. עם זאת, השופטת קבעה כי לאור כישוריו (או יותר נכון, העדרם) ואופי עבודתו של התובע, לשילוב הנכויות הייתה השפעה מצטברת על יכולת התפקוד של האחרון בעבודה. לכן, השופטת העריכה את פגיעת התאונה בכושר ההשתכרות של התובע בשיעור של 40%. בסופו של דבר, הפיצוי בגין הפסד ההשתכרות של התובע לעבר ולעתיד הוערך בסך של 925,977 ₪. כמו כן, לתובע נפסקו פיצויים בשיעור של 170,000 ₪ בגין כאב וסבל; 10,000 ₪ בגין עזרת צד ג' ו- 100,000 ₪ הוצאות רפואיות. מסכום הפיצויים הכולל נוכה שיעור תרומתו של התובע לתאונה בסך 20% וכן נוכו תגמולי המוסד לביטוח לאומי ששולמו לאחרון.
.png)
