חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים קובע שכל אדם שהיה מעורב בתאונת דרכים, בין אם כנהג ובין אם כהולך רגל, זכאי לפיצוי. זאת בכפוף למספר חריגים שקבועים בחוק. לעיתים, מתעורר ויכוח האם הנפגע בתאונה ניזוק בהיותו הולך רגל או נהג ברכב. התשובה לשאלה זו משפיעה על חברת הביטוח של הנפגע והמוסד לביטוח לאומי. שכן, בכל אחד מהמקרים, חברת הביטוח חבה בשיעור שיפוי שונה כלפי המוסד לביטוח לאומי. דוגמא לכך ניתן לראות בפסק הדין דנא.
יש לך שאלה?
במקרה זה, בית המשפט העליון דן בבקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים. ראשיתם של הדברים ביום 27.9.1997. אותה עת, אדם נהג ברכבו הפרטי בכביש ואדי ערה. הרכב שנסע לפניו בלם בפתאומיות והתרחשה תאונת דרכים. אז, הנהג יצא מרכבו וניגש לרכב שלפניו על מנת לברר את מצב הנוסעים. לאחר מכן, הוא שב למכוניתו והכניס את ראשו מבעד לחלון על מנת לבדוק את שלום בנו. הלה השיב שהוא בסדר. אז, נשמע קול חריקה מבחוץ. הנהג הוציא את ראשו על מנת לברר לפשר הדבר ונפגע מרכב חולף. בעקבות הפגיעה, רגלו נכרתה. הנהג קיבל גמלות מהמוסד לביטוח לאומי, שהיה המשיב בערעור דנן.
רקע
בעקבות תשלום הגמלאות, המשיב הגיש תביעה נגד המבקשות, חברות הביטוח. התביעה התבססה על הסכם שיפוי שנחתם בין הצדדים במהלך שנת 1981. בהסכם נקבע שמקום בו הנפגע נהג בכלי רכב בעת פגיעתו, המבקשות חבו בשיפוי המשיב בשיעור של 55% מסכום הגמלאות ששולמו. מנגד, מקום בו הנפגע לא נהג בכלי רכב בעת הפגיעה, שיעור השיפוי בו חבו המבקשות היה 80% מסך הגמלאות. במקרה זה, התעוררה מחלוקת בין בעלי הדין, האם הנהג הנפגע היה בבחינת "נהג" ברכבו או שמא הוא לא נהג.
בפסק דין שניתן על ידי בית משפט השלום בירושלים נקבע שפעולות הנפגע היו קשורות באופן הדוק לשימוש שעשה ברכבו. לפיכך, היה ניתן לראות במעשיו כתחילת הכניסה לרכב. יתרה מזאת, נפסק שפעולת בירור מצב הנוסעים שהיו מעורבים בתאונה עלתה בקנה אחד עם סעיף 64 לפקודת התעבורה. סעיף זה מטיל חובה אקטיבית על נהג לצאת מרכבו לאחר תאונה ולבדוק את שלום המעורבים ואף להגיש סיוע רפואי במידת הצורך. בסופו של דבר נקבע שפעולת הבירור הייתה חלק מהותי מהשימוש ברכב ולכן הנפגע הוכר כמי שנהג ברכב. כלומר, המבקשות חויבו בשיפוי המשיב בשיעור של 55% מסך הגמלאות ששולמו.
על פסק דין זה הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי. הערעור התקבל ונפסק שהנפגע לא היה בגדר מי שנהג ברכב. בית המשפט קבע שהיציאה מהרכב לצורך בירור שלום הנוסעים שהיו מעורבים בתאונה לא הייתה בגדר "שימוש", כהגדרתו בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות הדרכים. אי לכך, הנפגע לא ניזוק בעת שהשתמש ברכבו והיה ניתן לראותו כהולך רגל שנפגע בתאונה. משכך, המבקשות חויבו בשיפוי המשיב בסך 80% מסכום הגמלאות. על החלטה זו הוגשה בקשת רשות ערעור.
דחיית בקשת הערעור
לאחר בחינת טענות הצדדים, הוחלט לדחות את בקשת רשות הערעור. השופט ריבלין קבע שעל מנת להכיר בנפגע כ"נוהג", הימצאותו מחוץ לרכב הייתה צריכה להיות לשם שימוש מוכר במכונית. כלומר, שימוש שהיה לו קשר הדוק לרכב והוא הוכר ככזה לפי סעיף 1 לחוק הפיצויים. במקרה דנן, בית המשפט המחוזי קבע שהשימוש לא ענה להגדרה זו.
השופט ריבלין פסק שקביעתו של בית המשפט המחוזי הייתה נכונה והתבססה על חומר הראיות ולכן, לא היה מקום להתערב בהחלטה. לא זו אף זו, הרי שהעובדה שהנפגע יצא מרכבו על מנת להגיש עזרה לנפגעים בתאונה אחרת, לא היה בה כדי להכניסו לגדר "שימוש ברכב" כפי שהוגדר בחוק. זאת למרות שפעולת הנפגע נעשתה מכוח החובה הקבועה בסעיף 64 לפקודת התעבורה. השופט הדגיש שלא היה ספק שהנפגע ניזוק בתאונת דרכים, אולם הוא נפגע כהולך רגל ולא כנהג. לכן, היה על המבקשות לשפות את המשיבה בשיעור של 80% מסכום הגמלאות ששולמו. בסופו של דבר, הבקשה נדחתה.
