סכסוכים בין בני זוג יכולים להיות מורכבים ולעסוק במספר סוגיות. כאשר הצדדים פועלים מתוך נקמנות ורצון להערים קשיים על הצד השני, הסכסוך עלול להסתבך עוד יותר. על פי רוב, הרכוש העיקרי שבני הזוג צוברים במהלך חייהם המשותפים הינו בית המגורים המשותף שלהם.
יש לכם שאלה?
להלן נתאר את הכרעתו של בית המשפט לענייני משפחה בסכסוך בין בני זוג, כאשר נתמקד בדיון שנעשה בקשר לדירה ששימשה למגוריהם.
התובע והנתבעת התחתנו בשנת 1973 ונולדו להם 5 ילדים משותפים. במאי 2002, עזב התובע את דירת המגורים המשותפת שלהם ומאז הוא מתגורר עם חברתו לחיים בדירה אחרת. היות ובני הזוג התחתנו לפני שנת 1974, ההסדר הרכושי אשר עליהם היה הלכת השיתוף ולא חוק יחסי ממון. בין התובע והנתבעת התנהלו מספר הליכים, הן בבית הדין הרבני והן בבית המשפט לענייני משפחה.
פירוק השיתוף בדירת מגורים
על פי הלכת השיתוף, כאשר בני זוג מנהלים חיים משותפים ומשק בית משותף, הרכוש אשר נצבר על שם אחד מבני הזוג שייך גם לבן הזוג השני. דהיינו, במידה ובית המגורים המשותף של בני הזוג נרכש והושג במהלך הנישואין, הרי שהוא שייך לשני הצדדים. במקרה דנן, התובע דרש את פירוק השיתוף בדירת המגורים (כלומר, מכירת הבית וחלוקת הכספים שיתקבלו עבור דירה זו שווה בשווה).
חוק המקרקעין קובע כי בעלי מקרקעין משותפים יכולים לבקש, כל אחד מיוזמתו, לפרק את השותפות בנכס בכל עת. זכות זו של שותף במקרקעין איננה תלויה ברצון שותפו, ובית המשפט רשאי רק במקרים חריגים למנוע את פירוק השיתוף. בעניין דירת מגורים של בני זוג, הרי שההלכה קובעת כי פירוק זה דומה לפירוק שותפות אחרת, חוץ מהסייג שקבוע בסעיף 40א(א) לחוק המקרקעין. על פי סייג זה, לא תתבצע מכירת דירה של בני זוג כל עוד לא הוכח בפני בית המשפט שלילדי בני הזוג הקטינים (ולבן הזוג שמחזיק בדירה) הובטחו מגורים אחרים המתאימים לצרכיהם. בית המשפט ציין כי למרות הוראה זה, אין מניעה לדון בפירוק השיתוף. עם זאת, הודגש כי במידה ויקבע כי יש לפרק את השיתוף, בית המשפט יבחן את הסייג האמור.
בנסיבות המקרה הנוכחי, בית המשפט ציין כי בנם הקטן של בני הזוג היה עודנו קטין הגר בבית הוריו. כמו כן, הודגש כי בני הזוג החזיקו דירה נוספת, ולפי החישובים שהוצגו בפני בית המשפט, הייתה בידם יתרת כספים על מנת לממן את מדורו של הקטין עד גיל 18. לפיכך, בית המשפט קבע כי בית המגורים של בני הזוג יימכר, והתמורה תחולק בין בני הזוג שווה בשווה.
שאלת דמי השימוש הראויים
לאחר שהתובע עזב את דירת המגורים של בני הזוג, הנתבעת המשיכה להתגורר שם. אי לכך, הגבר טען כי הוא היה זכאי לדמי שימוש ראויים מאשתו לשעבר. לדבריו, האישה עשתה מחד שימוש בלעדי בבית, ומאידך סירבה לפרק את השיתוף בו.
סעיף 33 לחוק המקרקעין קובע כי שותף אשר משתמש במקרקעין משותפים, צריך לתת לשאר השותפים שכר ראוי בעד השימוש שהוא עושה בנכס. בתי המשפט קבעו כי תובע לפי סעיף זה צריך להוכיח שהשותף השני, אשר מתגורר בנכס, לא אפשר לו לבצע שימוש במקרקעין בעצמו. במידה ואין מניעה מהשותף שלא גר במקרקעין להשתמש במקרקעין במקביל, הרי שלא קמה לו הזכות לקבל משותפו דמי שימוש ראויים.
בית המשפט העליון קבע כי כאשר בן זוג עוזב מרצונו את דירת המגורים, הוא לא יהיה זכאי לדמי שימוש ראויים. דהיינו, כאשר אחד מבני הזוג איננו מעוניין לגור עם בן זוגו ועוזב את הבית, אין לחייב אותו להישאר בבית זה, אולם מנגד אין הוא יכול לדרוש דמי שימוש ראויים מבן הזוג שנשאר בבית.
בנסיבות המקרה שלהלן, בית המשפט קבע כי "נראה שהתובע עזב את דירת המגורים ביוזמתו, ועבר לגור עם אישה אחרת. למרות זאת, צריך להתחשב בכך שבית הדין הרבני קבע כי אין התובע מורד או מאין מורד (סטאטוס של בוגד). נראה כי הנתבעת מסרבת ליתן גט לתובע, וסירוב זה מנע את חלוקת הרכוש בין הצדדים. לכן, יש לחייב את הנתבעת בדמי השימוש הראויים החל משלושה חודשים מיום הגשת התביעה לפירוק השיתוף". לסיכום, בית המשפט הורה על פירוק דירת המגורים של בני הזוג, ועל תשלום דמי שימוש ראויים לתובע.
עודכן ב: 17/10/2012
