הורה ששולח את ילדיו לבית הספר, מצפה מהמוסד החינוכי להגן עליהם ולשמור על ביטחונם ושלמות גופם. עם זאת, לעיתים גם בבית הספר מתרחשות תאונות הגורמות לנזקים לתלמידים. כאשר הגורם לתאונה הוא התנהלות רשלנית של צוות המורים, קמה לתלמיד הנפגע ולהוריו עילת תביעה כנגד הראשונים. דוגמא לכך ניתן לראות בפסק הדין דנא.
יש לך שאלה?
במקרה זה, הוגשה תביעה לפיצוי כספי בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע בעקבות תאונה שארעה לו בהיותו תלמיד בית ספר. על פי עובדות כתב התביעה, התובע נפגע בעינו ביום 24.09.01 מחפץ. התאונה ארעה במהלך שהותו בבית הספר, תוך כדי משחק עם חברי כיתתו. במועד התאונה, התובע היה תלמיד כיתה ה' כבן 9.5 שנים. בעקבותיה, הוא אושפז בבית החולים ועבר שני ניתוחים לתיקון הפגיעה שנגרמה לו בעדשת העין. לאחר מכן, נותרה לו נכות רפואית צמיתה בשיעור של 30%. זאת בגין הנזק שנגרם לעינו, לקות הראיה ממנה סבל שהוגדרה כעיוורון וסיבוכים נלווים.
טיעוני הצדדים
לטענת התובע, מנהלת בית הספר והמורות שהיו מופקדות על הילדים התרשלו בעבודתן ובעקבות זאת אירעה התאונה. לשיטתו, לו היו ננקטים אמצעי פיקוח נאותים ונהלי משרד החינוך היו נאכפים, היה ניתן למנוע את התאונה והנזק. מנגד, המדינה הנתבעת טענה שהתאונה נגרמה כתוצאה ממעשה פתאומי והמורה לא הייתה יכולה למנוע אותו באמצעות השגחה. לפיכך, לא היה ראוי להטיל אחריות על הנתבעת. בנוסף, נטעם לרשלנות תורמת של התובע.
התרשלות הנתבעת
בפתח הדיון, השופטת ציינה שבין הצדדים הייתה מחלוקת באשר לאופן השתלשלות האירועים ביום התאונה. עם זאת, לא היה טעם להכריע בין הגרסאות מאחר שגם על פי גרסת הנתבעת, הייתה רשלנות. שכן, לשיטת הנתבעת, האירוע התרחש בעת שהתלמידים נכחו מחוץ לכיתת הלימוד, ללא השגחת מורה מבוגר. השופטת קבעה שבנסיבות העניין ניתן היה וצריך היה לצפות שהוצאת התלמידים הצעירים מהכיתה והותרתם ללא השגחת מבוגר לפרק זמן ארוך, תהווה סכנה לביטחונם ושלומם. זאת לאור נטיית תלמידים בגילאים אלו להשתובב. משכך, הרי שהמורה שהותירה את התלמידים מחוץ לכיתה לבדם התרשלה בתפקידה. לא זו אף זו, בחוזר מנכ"ל החינוך ובתקנון בית הספר נקבע איסור על הוצאת תלמידים מחוץ לכיתה ללא השגחה, זאת גם אם מדובר בתלמיד אחד בלבד. השופטת הדגישה שהוראות אלו חיזקו את הטענה שהנתבעת התרשלה.
מקור נוסף לאחריות המורים בגין פגיעתו של התובע היה בקשר החוזי שנחתם בין הנהלת בית הספר לבין הוריו של התלמיד. השופטת קבעה שחוזה זה יכול היה להיחתם במפורש או מכללא, ומכוחו בית הספר התחייב לפקח על התלמיד בעת שהותו במוסד החינוכי, תוך שמירה על שלמות גופו ובטחונו. במקרה זה, ההתחייבות הופרה ועלתה לכדי הפרת חוזה. בנוסף, אחריות המורים התחייבה מכוח האמון שניתן בהם על ידי הורה התלמיד, אשר סומך על בית הספר שימלא את תקנות הבטיחות וישמור על ילדו יקירו. משכך, הרי שמקום בו ההתחייבות הופרה ונגרם נזק, אותו היה ניתן למנוע בצורה סבירה, היה ראוי להטיל אחריות על צוות המורים.
לבסוף, השופטת דחתה את טענת הנתבעת בעניין הגורם המקרי והפתאומי לתאונה. לשיטתה, לו היו ננקטים אמצעי פיקוח נאותים על התלמידים והיו אוכפים את הוראות משרד החינוך ותקנון בית הספר, היה ניתן למנוע את התאונה. בנוסף, נדחתה הטענה לרשלנות תורמת מצד התובע. השופטת הדגישה שבמועד קרות התאונה, התובע היה בן 9.5 ולא היה ניתן לצפות ממנו שיפעיל שיקול דעת במעשיו. להפך, העובדה שילדים בגילאים אלו נוטים להיות פזיזים במעשיהם היא שמצדיקה את הטלת חובת הפיקוח עליהם.
כאמור, חובת הפיקוח הופרה במקרה זה והשופטת קבעה שהיה קשר סיבתי בין הפרתה לנזקו של התובע. אי לכך, האחריות על התאונה ולנזקי התובע הוטלה על הנתבעת, שחויבה לשלם לראשון פיצוי בסך 937,000 ₪.
.png)
