צבא דרום לבנון, "צד"ל", הוקם על ידי צה"ל בסוף שנות השבעים. זאת במטרה לסייע לצה"ל לשמור על האינטרסים של המדינה בדרום לבנון ובפרט, להגן על אזור רצועת הביטחון. צד"ל פעל באזור עד לאחר נסיגת ישראל מלבנון, במאי 2000. חשוב להבהיר שלוחמים אלו פעלו בשירות המדינה והיו כפופים לכוחות הביטחון של ישראל. לפיכך, כמו כל חייל צה"ל ישראלי שנפגע בעת שירותו, גם לוחמי צד"ל שנפגעו בזמן השירות יכולים לפנות למשרד הביטחון בתביעה להכרה בנכותם. דוגמא לתביעה זו ניתן לראות בפסק הדין דנא.

 

יש לך שאלה?

 

פורום ועדה רפואית

 

 

פורום אחוזי נכות

 

פורום נזיקין

 

 

 

במקרה דנן, הוגש לבית המשפט ערעור על החלטת משרד הביטחון לדחות את תביעת המערער להכרה בנכותו שלטענתו, נגרמה לו בעת השירות בצד"ל. על פי הנטען בכתב הערעור, המערער, אזרח לבנוני, שירת בצד"ל במשך שתי תקופות. גיוסו הראשון היה בשנת 1985 והוא שירת עד שנת 1989. בתקופה זו הוא שירת כלוחם. שנה לאחר שחרורו, הוא התגייס בשנית ושירת במחנות כלואים. זאת עד לאחר יציאת צה"ל מלבנון, בשנת 2000. לטענת המערער, הוא נפגע באוזנו בתקרית צבאית שאירעה במהלך שנת 1988 וכתוצאה מכך, שמיעתו נפגעה. אי לכך, הוא הגיש תביעה למשרד הביטחון בבקשה להכיר בפגיעתו ככזו שאירעה בעת שירותו הצבאי. אולם, התביעה נדחתה. משרד הביטחון המשיב טען שהמערער גויס לראשונה לצד"ל בשנת 1990. משכך, האירוע בו נפגעה שמיעתו לא היה קשור למהלך שירותו הצבאי. על קביעה זו הוגש הערעור דנן.


טיעוני הצדדים


לטענת המערער, בשנת 1988 הוא הוצב במוצב בלבנון מכוח שירותו הצבאי. לדידו, בדרכו מהמוצב למבצר הבופור, הוא נתקל במארב של יחידת חיזבאללה וחילופי אש כבדים התנהלו בין הכוחות. באותה עת, המערער לא חבש קסדה ופגזים רבים נחתו בסמוך אליו. עקב שהיית המערער בזירת מלחמה זו, בנוסף לשירותו במוצבים אחרים, שמיעתו נפגעה והוא הפך לנכה לצמיתות.


מנגד, המשיב הציג בפני המערער רישומים לפיהם הוא לא שירת בצד"ל טרם שנת 1990. בנוסף, ממסמך רפואי שהמשיב הציג עלה שבעיות השמיעה הופיעו לראשונה אצל המערער בשנת 1992 ולא בשנת 1988, כפי שהאחרון טען. על טענות אלו המערער לא נתן הסבר ויתרה מזאת, לא היה באפשרותו להציג מסמכים שהעידו על שירותו בצד"ל החל משנת 1985 ועד לשנת 1989.


היעדר הוכחות


מותב השופטים שדן בערעור קבע שהמערער היה מעוניין בהכרה כנכה ממשרד הביטחון והזכויות הנלוות לכך. לצורך זאת, הוא המציא גיוס שלא היה קיים. השופטים הגיעו למסקנה זו לאחר שהמערער לא הציג ראיות שלימדו על גיוסו בשנים אלו כגון, תלושי משכורת מהצבא, מסמכי גיוס, מספר אישי ועוד. אמנם, המערער העלה לדוכן העדים מספר עדים מטעמו שהעידו על כך שהוא שירת עמם בצבא במהלך שנת 1989. אולם, השופטים קבעו שעדותם של עדי המערער הייתה מגמתית, מלאת סתירות ומטרתה הייתה לסייע לחבר בתביעתו. כלומר, נקבע שהמערער לא הוכיח את עובדת שירותו הצבאי בשנים 1985 עד 1989, אף לא באמצעות ראשית ראייה. אי לכך, ערעורו נדחה.