כאשר המוסד לביטוח לאומי משלם לניזוק תגמולים מקום בו הוא נפגע בתאונה, אך הלכה למעשה, חברת הביטוח היא שאחראית לתשלום הפיצויים, קמה לראשון זכות חזרה נגד המבטחת. למשל, במקרה בו ניזוק נפגע בתאונת עבודה שהינה גם תאונת דרכים, חברת הביטוח של הרכב היא שאחראית לפיצוי, מכוח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. לפיכך, אם המוסד לביטוח לאומי משלם את התגמולים, הוא זכאי להשבת הכספים, או חלקם, מחברת הביטוח. דוגמא לדיון בנושא ניתן לראות בפסק הדין דנא.
יש לך שאלה?
במקרה זה, הוגשה לבית המשפט תביעה בסדר דין מקוצר שעניינה היה השבת סכומי כסף לתובע. על פי עובדות כתב התביעה, המוסד לביטוח לאומי התובע שילם לאדם שנפגע קצבת נכות. זאת בעקבות תאונת עבודה בה האחרון היה מעורב ונפגע.
טענות הצדדים
לטענת המוסד, הוא שילם בעבר ועתיד היה לשלם קצבת נכות בסך 1,685,270 ₪. לשיטתו, מכוח הסכם בינו לבין הנתבעות, חברות ביטוח שונות, הוא היה זכאי להשבה של 55% מהסך ששולם. לטענתו, לא היה מקום לייחס משקל לשיעור אחוזי הנכות שנקבעו לנפגע במסגרת תביעה מקבילה שהתנהלה בין האחרון לנתבעות בדיון זה.
מצד שני, הנתבעות הכירו בקרות התאונה ובחבותן להשיב לתובע חלק מהכספים ששולמו לעובד. אולם, לטענתן, לא היה קשר בין הנכויות שהתובע קבע לנפגע לבין מצבו בפועל. שכן, רופאי התובע קבעו לנפגע נכות בשיעור של 100% בעקבות התאונה. אולם, בהליך משפטי שהתנהל במקביל הותר לנתבעות לסתור את קביעת המוסד. זאת מכוח סעיף 6ב לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975. משכך, מונו מומחים רפואיים ועל סמך חוות דעתם, בית המשפט פסק שהתובע סבל מנכות בשיעור נמוך יותר, של 70%, מתוכה רק 40% יוחסו לתאונה בה הוא היה מעורב. לפיכך, הנתבעות טענו שהיה עליהן לשלם רק 40% מסכום הגמלאות.
הכרעה
לאחר סקירת הראיות, השופט קבע שהחלטת התובע באשר לאחוזי הנכות שהוכרו לנפגע הייתה בעלת מעמד משפטי מחייב. זאת גם אם בהליך המשפטי שנידון במסגרת תביעת הנפגע עצמו נקבעה נכות נמוכה יותר. השופט הגיע למסקנה זו לאחר שעיין בדוחות של ועדות רפואיות ומצא שההחלטה על שיעור הנכות נשענה על חוות דעת רפואית מהימנה שניתנה על ידי הרופא המטפל של הניזוק ועל סמך אבחון מעמיק שנערך לאחרון. בהקשר זה, השופט סבר שלא היה די בכך שהמומחים מטעם בית המשפט שמונו בתביעת הנפגע הגיעו למסקנות אחרות על מנת לשלול את המעמד של קביעת התובע באשר לגובה הנכות. אי לכך, הוחלט לקבל את עמדת רופאי התובע ולהכיר בניזוק כבעל נכות צמיתה בשיעור של 100%.
אולם, השופט קבע שבכל הנוגע לקביעת הקשר הסיבתי בין הנכות לתאונה, החלטת רופאי התובע הייתה לקויה. שכן, הם לא ייחסו משקל לאירועים נזיקיים נוספים שהתרחשו בסמוך לתאונה והיה בהם על מנת להשפיע על מצבו של הנפגע. השופט ציין שיתכן שרופאי התובע לא היו מודעים לאירועים אלו, או שלא ייחסו להם משקל ראוי, אך הם השפיעו על מצבו הרפואי של הניזוק. בנסיבות אלו, השופט קבע שהדרישה לקשר סיבתי בין הנכות ותשלומי הקצבאות לתאונה לא התקיימה. אי לכך, מכוח היעדר קשר זה ועל פי עקרון תום הלב, הרי שהיה ראוי לשלול את המעמד המחייב של קביעת הוועדה הרפואית מטעם התובע. הודגש שלא היה מקום להתעלמות התובע מהאירועים הנוספים בהם הניזוק נפגע, בפרט במידה שדבר קיומם הובא לידיעתו ולמרות זאת הוא לא נקט פעולות לבדיקת זכאות האחרון לתשלום תגמולים. לאור זאת, השופט ציין שעמידת התובע על זכותו לשיפוי מאת הנתבעות עלתה לכדי שימוש שלא בתום לב ובדרך מקובלת בזכות הנובעת מחוזה. לכאורה, בכך תמה התביעה ועל השופט היה לדחות אותה. אולם, מאחר שהצדדים הסכימו ביניהם לזקוף לחובת התאונה 4/7 מנכות הניזוק, הוכרה זכות התובע לקבל חלק מהסכומים אותם הוא שילם ועתיד היה לשלם לנפגע. כלומר, הנתבעות חויבו בתשלום 4/7 מהסך אותו התובע נדרש לשלם לנפגע – 529,657 ₪.
.png)
