עבירות הגניבה והשוד נתפסות בעיני בית המשפט כעבירות חמורות, אשר פוגעות הן בקורבן והן באינטרס הציבורי הכללי. זאת במיוחד מקום בו קורבנות העבירות הינם אנשים חלשים כגון קשישים או חולי נפש. שכן, ברוב המקרים, אין באפשרותם להתנגד למבצע העבירה ולמנוע את הגניבה. לפיכך, בתי המשפט נוהגים להשית עונשים חמורים על נאשמים שהורשעו בביצוע עבירות אלו נגד אוכלוסיה זו. דוגמא לכך ניתן לראות בפסק הדין דנא.
יש לך שאלה?
במקרה זה, נגזר דינו של נאשם שהורשע בביצוע עבירות גניבה. על פי עובדות כתב האישום, בחודש דצמבר 2006 הנאשם ביצע מספר עבירות גניבה, ובחלק מהמקרים אף הפעיל כוח על מנת לגנוב את הכסף. במקרה הראשון, הנאשם עקב אחר קשיש בן 85 אשר משך כסף מהכספומט וניסה לקלוט את הקוד האישי בכרטיס הבנקט של המתלונן. לאחר מכן, הנאשם הלך אחריו לביתו וכאשר המתלונן הגיע לכניסת הבניין, הראשון התנפל עליו וגנב את כספו וכרטיס האשראי. י
ומיים לאחר מכן, הנאשם נהג באופן דומה וגנב סכום של 2,500 ₪ מידי קשישה בת 82. יתרה מזאת, חלק מהאישומים ייחסו לנאשם עבירה של תקיפה לשם גניבה. שכן, בחלק מהמקרים, הלה חטף את תיקי המתלוננים שהחילו כסף וכרטיסי אשראי. זאת ועוד, האישום השמיני והתשיעי ייחסו לנאשם עבירה של התפרצות לדירת מגורים לשם גניבה. כאמור, הנאשם הורשע בביצוע עבירות אלו. זאת במסגרת הסדר טיעון והודאתו של הנאשם במיוחס לו. לאחר מכן, נשמעו הטיעונים לעונש.
הטיעונים לעונש
לטענת התביעה, מעשיו של הנאשם היו חמורים והצדיקו ענישה מחמירה. בנוסף, נטען שעוד קודם לכן, הנאשם הורשע במספר עבירות פליליות והושתו עליו מספר מאסרים על תנאי שהיו תלויים מעל ראשו. לפיכך, התביעה טענה שהיה מקום להשית על הנאשם עונש מאסר ממושך כאיזון ראוי בין אינטרס האחרון לאינטרס הציבורי.
מנגד, סנגורו של הנאשם הדגיש שהלה סבל מנסיבות חיים קשות ואף ניסה להתאבד. בנוסף, הוא היה נתון במצב נפשי קשה בעקבותיו אושפז במוסד לבריאות הנפש. אי לכך, הסנגור טען שהיה ראוי לתת דגש לשיקולי השיקום והגמילה בקביעת עונשו של הנאשם. משכך, הוא ביקש להפעיל את עונש המאסר על תנאי שהושת על הנאשם בעבר, אך לתקופה שהיה בה על מנת להועיל לאחרון. לדידו, לא היה טעם בהשתת עונש מאסר חמור של מעבר לשלוש או ארבע שנים, על מנת שלא לפגוע בסיכויי הגמילה של הנאשם.
גזר הדין
בפתח הדיון, השופטת פירטה את כל האישומים בגינם הורשע הנאשם. היא הדגישה שרוב העבירות אותן הוא ביצע הופנו כלפי קשישים, אנשים חולים או כאלו שהיו מצויים בעמדה נחותה כנגד הנאשם. כמו כן, הודגש שלנאשם היה גיליון הרשעות עשיר, למרות גילו הצעיר. שכן, כבר בהיותו בן 13 הוא ביצע את עבירתו הראשונה וכאשר היה בן 16, הוא הורשע בגין עבירות של תקיפה, היזק לרכוש, הסגת גבול, גניבה ועוד. סך הכול, לנאשם היו 11 הרשעות פליליות בעברו. השופטת קבעה שלמרות הרשעות אלו והעובדה שמעל ראשו של הנאשם היו תלויים מספר עונשי מאסר על תנאי, הרי שהאחרון חזר לסורו ולא שינה את דרכיו לטובה. לקביעתה, חומרת מעשי הנאשם באה לידי ביטוי ברצף העבירות, זהות הקורבנות, השיטה והישנות המקרים. נפסק שכל אלו הצדיקו ענישה מחמירה. מנגד, השופטת ציינה שהנאשם, אשר סבל מנסיבות חיים קשות, הביע חרטה והודה במעשיו ובעקבות זאת נחסך זמן שיפוטי יקר. אולם, לקביעתה, שיקולי החומרא בתיק זה גברו על שיקולי הקולא והצדיקו ענישה מחמירה, לרבות עונש מאסר ממושך. לא זו אף זו, נקבע שהבעת החרטה של הנאשם לא היה בה כדי להצדיק ענישה מקלה. זאת מאחר שהנאשם הביע חרטה כבר במקרי העבר בהם הורשע ולמרות זאת, המשיך לבצע עבירות ולפגוע באינטרס הציבורי.
בסופו של יום, השופטת החליטה להפעיל את המאסר על תנאי בן השנתיים שהושת על הנאשם בעבר, אך לא בחופף ליתר העונשים. בנוסף, הנאשם חויב לרצות שבע וחצי שנות מאסר בפועל, והושת עליו מאסר על תנאי של שנתיים. בכך, השופטת דחתה את בקשת הסנגור לענישה מקלה.
