חוק הדרכים (שילוט) אוסר על תליית שלטים בדרכים ובכבישים ללא קבלת אישור מן הרשויות. תכלית החוק היא כפולה: מחד לפקח על תכני הפרסום אליהם ייחשפו עוברי הדרך, ומאידך להטיל בקרה על מספר השלטים ומיקומם במטרה לשמור על יופיה של הדרך ובטיחות המשתמשים בה.
יש לכם שאלה?
לפנינו גזר דינה של חברה אשר הורשעה בתליית אינספור שלטים לאורך רבים מכבישי הצפון. נפסק כי מרבית השלטים היו גדולים ובולטים מאוד – גודלם עמד על 2 מטרים גובה ו-5 מטרים רוחב. בהכרעת הדין צוין שהשלטים נתלו בשטחים פתוחים, בצידי כבישים ועל גבי מבנים, באופן אשר אפשר לנהגים לצפות בתוכנם, כל זאת, כאמור, ללא קבלת אישור כחוק. לא זו אף זו, נגד החברה ניתן צו על פי סעיף 14 לחוק הנקיון, אשר קבע שחייב את החברה להסיר את השלטים. משלא הוסרו השלטים, נפתח כנגד החברה הליך של בזיון בית המשפט. הליך זה הגיע לסיומו בעת שהשלטים הוסרו.
הטיעונים לעונש
התביעה טענה כי דובר בעשרות רבות של מקרים בהם נתלו שלטים בניגוד לחוק והקנס המירבי אותו היה בסמכותו של בית המשפט להטיל עמד על 63,000 ₪. לטענת התביעה, היה על בית המשפט להטיל על החברה קנס גבוה ומרתיע. לא זו אף זו, נציג התביעה הוסיף וטען כי מנהל הנאשמת ציין במסגרת חקירתו כי "ראה חשיבות בתליית השלטים, בין אם כחוק בין אם לאו". לאור כל זאת, התביעה עתרה להטלת קנסות כבדים על הנאשמת.
מנגד, הנאשמת טענה שתליית שלטי הדרכים נעשתה למען יישובי הגליל ופיתוחו. כלומר, היה מדובר במטרה ציבורית, כאשר הנאשמת לא ידעה כי תליית השלטים עמדה בניגוד להוראות החוק. הנאשמת הדגישה כי מהרגע שנודע לה שהשלטים נתלו שלא כדין, פעלה ללא דיחוי להסרתם. בנוסף, נטען כי יריבותיה של הנאשמת המשיכו כל העת לתלות שלטי דרכים באין מפריע. לסיכום, הנאשמת ביקשה לספוג קנסו נמוך שימנע את ריסוקה הכלכלי, וזאת משום תרומתה לפיתוח הגליל.
גזר הדין
השופט האזין לטיעונים לעונש, בחן את טיבם של המעשים וגזר את דינה של הנאשמת. ראשית, נקבע כי מעשיה של הנאשמת היו חמורים, במיוחד בשל היקפם והנזק שגרמו לתוואי הנוף של חלקים נרחבים מצפון הארץ. השופט הדגיש כי לא היה מדובר בפרסום ספורדי, כי אם בכמות עצומה של שלטים אשר טינפו את נופי הגליל.
יתרה מזאת, השופט מצא כי השלטים היוו מפגע בטיחותי אשר עלול היה להסיח את דעתם של הנהגים מן הנעשה בכביש, ובכך התגברה הסכנה לתאונות דרכים קטלניות. נטען כי היה מדובר בעבירה כנגד איכות הסביבה, כזו הפוגעת בנכסם של הרבים בעבור בצע כסף. עוד צוין כי הדרך למנוע עבירות מין הסוג הזה הייתה ועודנה הטלות קנסות אשר יהפכו את הפעילות דנן ללא כדאית בעבור מבצעיה.
בנוגע לטענות האכיפה הסלקטיבית אשר הועלו ביד הנאשמת, בית המשפט קבע כי טענות אלו כלל לא הוכחו מבחינה עובדתית, ואף במידה והיו מוכחות, הרי שלא היה בידי הנאשמת להסתייע בהן, מפני שנפסק לא אחת כי "נוהג פסול שבידי הרבים אינו מכשיר את השרץ אשר ביד היחיד".
כעולה מן המקובץ, השופט ראה בחומרה רבה את מעשי הנאשמת, ולפיכך הטיל על האחרונה קנס בגובה של 120,000 ₪. נוסף על כך, היא נצטוותה לחתום על התחייבות בסך של 60,000 כי לא תחזור על מעשיה ולא תתלה שלטים בניגוד לחוק למשך 3 שנים.
