הכרעת דין- ביצוע עבירה של תקיפה חבלנית בנסיבות מחמירות , עת תקף את בת זוגו

בעניין: מדינת ישראל
המאשימה

- נ ג ד -

גרשון
הנאשם

נוכחים: ב"כ המאשימה – מר גרי
ב"כ הנאשם - עו"ד עמוס מרדכי
הנאשם - בעצמו


הכרעת - דין

בפתח הכרעת הדין הנני מודיע לצדדים שהחלטתי לזכות את הנאשם מהעבירה המיוחסת לו בכתב האישום.

האישום

1. ביום 23.1.05 הוגש נגד הנאשם כתב אישום המייחס לו ביצוע עבירה של תקיפה חבלנית בנסיבות מחמירות (בת זוג) – עבירה על סעיפים 380 + 382 ( ג ) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "החוק").

2. האירועים נשוא כתב האישום התרחשו בבוקר יום 12.4.04 בישוב עין האילה. הנאשם והמתלוננת נשואים מאז שנת 1978, ואולם בשנים האחרונות התגלע סכסוך בין השניים, והם מתגוררים באותו הבית אך בחדרים נפרדים. בבוקר יום הארוע הגיעה המתלוננת לבוסתן הבית בכדי לקטוף שסק, ובמעמד זה דחפה הנאשם מהבוסתן ועד לרפת, עד שזו נפלה על המרסס. הנאשם המשיך לתוקפה בכך שהיכה בפניה ובידיה ובעט ברגלה. כתוצאה מהתקיפה סבלה המתלוננת מכאבים ברגל ונגרמו לה סימנים אדומים בפניה, המטומה, שריטה ואודם במרפק יד ימין, ושטף דם בגב.




3. הנאשם כפר בעובדות כתב האישום, אך אישר שהיה מפגש באותו היום בין השניים, והוא היה העד היחיד מטעם ההגנה, אך הוגשו מטעמו 24 מוצגים שסומנו נ/1 עד נ/24.

4. להוכחת האישום העידה ב"כ המאשימה ארבעה עדים, והם המתלוננת, הרופא שבדקה, השכנה אליה הגיעה לאחר תקיפתה הנטענת, והחוקר המשטרתי. כן הוגשו מטעמה 12 מוצגים שסומנו ת/1 עד ת/12.


ד"ר רודרמן אברהם

5. העד הינו רופא משפחה בעתלית . לדבריו, המתלוננת נבדקה על ידו ביום 13.4.04 בשעה 9:00 במרפאה בעתלית, וממצאי הבדיקה העלו "באיזור פנים משמאל כתם כחול והמטומה ורעד בידיים. באיזור הגב כתם כחול, שטף דם ושריטה במרפק ימין ". ( עמ' 14 לפרוטוקול ) .

6. הרופא לא יכול היה להעריך את זמן קרות החבלות על גוף המתלוננת, ביחס למועד בדיקתה, ואולם, וכשנשאל ע"י הסנגור, בעמ' 16 לפרוטוקול, "חצי שעה או שעה יותר נכון להגיד מאשר יום" , ענה " כן " .

7. הרופא נשאל בנוגע לשריטה, וזו תשובתו: "שריטה לא מגלידה אחרי שעה או שעתיים, אלא לאחר 4 –6 שעות וגם יותר. אם זו הייתה שריטה עם כרום הייתי כותב ". באשר לזמן המקסימלי להיווצרות כרום – " 4 – 12 שעות וגם למחרת אך לא יותר מזה".

8. בהתאם לתעודה הרפואית, ת/1, נבדקה המתלוננת ע"י הרופא ביום 13/4/04 שעה 09:00, דהיינו למעלה מ-24 שעות לאחר הארוע הנטען ע"י המתלוננת. עובדה זו מעלה סתירה בין הערכת הרופא לגבי זמן התרחשות התקיפה, ובין דברי המתלוננת עצמה, שהרי לדבריה היו השריטות אמורות להגליד, ובפועל לא נראו סימני הגלדה בזמן הבדיקה, ומכאן – המתלוננת לא נשרטה בזמן שצויין על ידה, אלא בזמן מאוחר יותר. יוצא איפוא, שהתעודה הרפואית לא רק שאינה מחזקת את טענות המתלוננת, אלא אף סותרת אותן.


גב' נעמי בורן

9. גב' נעמי בורן הינה חברתה של המתלוננת, והיא מתגוררת במושב עין אילה, בו מתגוררים גם הנאשם והמתלוננת.

10. לדברי גב' בורן :

" אני הרבה מאוד דברים שכחתי. אני יודעת שעתידה הגיעה אלינו כמו הרבה פעמים, מבוהלת ורועדת מאוד, היו עליה סימני אלימות. דבר ראשון אני מנסה להרגיע אותה, לשבת לנוח, או כדור לתת לה שתרגע, אני זוכרת במעורפל את מה שסיפרה, שהיא רצתה לקחת פירות מהבוסתן שלהם והוא לא רצה, הוא דחף אותה והיא נפלה וקיבלה מכות. היא הייתה מאוד נרגשת, הייתה כולה בהיסטריה, רועדת כולה " .


11. בנוגע לשעת הגעת המתלוננת לביתה, טענה גב' בורן שזה היה בסביבות השעה 17:00, בהתאם לעדותה במשטרה, והוסיפה שהמתלוננת "היא נשארה מספר שעות אצלנו, אני יצאתי מהבית, היא לא נשארה לישון אצלנו .. היו לי בעיות עם הנכד ואני עזבתי את הבית " ( עמ' 18 לפרוטוקול ) .

12. לדברי העדה, המתלוננת תיארה את ארוע התקיפה בפניה בזו הלשון: "הוא דחף אותה, כמו שאז סופר" ( עמ' 19 לפרוטוקול ), ואם המתלוננת היתה מספרת לה שקיבלה מכות מהנאשם, אזי "יכול להיות שהייתי רושמת את זה ... ", וכי "מהדחיפה שנפלה היא חטפה מכות". הסנגור עימת את העדה עם עדותה במשטרה בה טענה "... היא נפלה וכתוצאה מהדחיפות נחבלה ", ותשובתה הייתה ( עמ' 20 לפרוטוקול ): " ... כנראה זה היה כך אז, היא קיבלה מכות חזקות מהדחיפות. כנראה מה שאז אמרתי זו האמת " .




13. מדברי העדה עולה, שהמתלוננת טענה בפניה שהיא נדחפה ע"י הנאשם, ולא הותקפה על ידו. אילו אכן היתה המתלוננת מותקפת ע"י הנאשם כמתואר בכתב האישום, אך טבעי שתספר זאת לחברתה, כשם שידעה לספר לה אודות הדחיפות.

14. יתרה מכך, העדה טענה שהמתלוננת הגיעה אליה לבדה, שעה שהמתלוננת טענה בעדותה, שחבריה הם אלה שהסיעו אותה אל הגב' בורן. אמנם ייתכן והם לא נכנסו לבית העדה, על אף חוסר ההגיון שבדבר, בהתחשב במצבה הרגיש של המתלוננת ברגעים אלו, אך היות ואותם חברים לא הובאו כלל למתן עדות בבית המשפט, כפי שיובהר הדבר בהמשך, נותרת גרסת המתלוננת בלתי הגיונית ובלתי מבוססת.


המתלוננת – גב' עתידה צלרמאיר.

15. הארוע נשוא כתב האישום תואר ע"י המתלוננת במילים אלו ( עמ' 21 לפרוטוקול ) :

"אנו גרים במושב עין אילה, יש לנו מאחורי הרפת בוסתן עצי פרי, הלכתי לקטוף פרי שסק כדי לשלוח אותו לחברים עם מישהו שנסע לירושלים, אני הבאתי את הפרי הביתה, וגרשון העלים אותו ... הלכתי לבוסתן פעם שניה, שם גרשון חיכה לי, כועס מאוד, עם מצלמה, כי אני לפני כן פרצתי בקטר את הגדר של הבוסתן כי הוא סגר את הבוסתן עם מנעול, כדי להראות לו שהבוסתן גם שלי ואין לו זכות למנוע ממני ללכת לבוסתן, וזה גם לפי החלטת בית משפט. הוא ראה אותי, התחיל לצעוק עליי, לדחוף אותי, להגיד לא מגיע לי כלום, לא שלי, לא תקבלי כלום, תלכי מהבית, אני גנבה ודחף אותי, וכל הזמן הלך אחרי ודחף אותי לכיוון הרפת, ברפת זה ג'נקיידה, יש שם ברזלים, צנורות, טרקטור, הוא דחף אותי חזק עם הרגל, הוא נתן לי מכה בגב, אני נפלתי עם דלי, ובדלי היו מפתחות של הרכב, הוא רצה לקחת את המפתחות לא רציתי לתת לו הוא סובב לי את הידיים, נתן לי מכה על הפנים, כולי הייתי חבולה, כועסת נורא. הוא לקח את המפתחות והלך, כשהצלחתי לקום, צלצלתי לזוג חברים מעין

אילה שלהם מפתחות נוספים של הרכב, כדי שיביאו לי מפתחות, הלכתי שטפתי פנים, ירד לי עור בפנים, הוא דחף אותי עם הרגל במרפק, בצדדים, ברגל, אני הלכתי להתרחץ קצת, כשצלצלתי גרשון הבין שעוד מעט יביאו לי את המפתחות, לא היתה לו ברירה והוא הניח את המפתחות על השולחן במטבח, והחברים לקחו אותי לחברה שלי נעמי ושם היא נתנה לי כדור, ולאחר מכן עוד כדור, בלתי אפשרי היה לדבר איתי, כל כך כאב לי הכל .זה היה היום האחרון של פסח, יום השמיני של פסח. אני הגעתי באותו לילה למשטרה, שהתאריך הוא כבר למחרת, 13.4.04. כל האירוע היה מוקדם בבוקר, אני חושבת בשעה 7.30 או 8.00. לנעמי הגעתי אולי בשעה 09:00".


16. מדברי המתלוננת עולה, ששעת הגעתה לבית הגב' נעמי בורן היתה 09:00, ואילו הגב' בורן העידה שזה היה בסביבות השעה 17:00. אין המדובר בהבדל זניח שניתן לשייכו לטבע הזכרון האנושי ומגבלותיו, אלא בהבדל משמעותי ביותר, שיש בו כדי להטיל ספק בדברי המתלוננת, במיוחד לאור הסתירות והתמיהות בגרסתה, כפי שעוד יפורט.


17. ובהמשך אמרה המתלוננת ( עמ' 22 לפרוטוקול ) :

" הגעתי לנעמי, היא הכותל שלי לבכי, אני מגיעה אליהם ונעמי נתנה לי כדור, נתנה לי לשתות, לאחר מכן קיבלתי עוד כדור, והיא אמרה לי לנוח להרגע, אי אפשר ככה, שכבתי לא יודעת כמה זמן, בצהריים, באה מישהי ולקחה אותי איתה לירושלים .. "






18. בנוגע לנסיעתה לירושלים אמרה המתלוננת (עמ' 22 לפרוטוקול ) :

"נסעתי לירושלים עם החברה, היא נסעה למימונה, אני לא רציתי שאנשים יראו אותי עם פצע בפנים ושפתיים נפוחות, החברה היתה אולי שעתיים במימונה, ולאחר מכן חזרנו לעין אילה, אך אני רוב הזמן ישנתי ברכב".


19. הסנגור הפנה את תשומת לב המתלוננת לעובדה, שבמסמכי הערעור שהוגש על ידה לבית המשפט המחוזי בחיפה בנוגע לצו ההגנה, היא הודתה כי שיקרה למשטרה שעה שלא סיפרה אודות נסיעתה לירושלים, ותגובת המתלוננת היתה (עמ' 26 לפרוטוקול ) :

"מאיפה אתה ממציא את זה ?"

המסמכים עליהם סמך הסנגור את שאלתו הוגשו לבית המשפט וסומנו נ/4, ובסעיף 21 לעיקרי הטיעון נכתב :

" מסיבות השמורות עימה הסתירה המשיבה מבית המשפט ומבאת כוחה את העובדה שבניסיון להרגיע אותה ולהקל עליה את סבלה הציעה הגב' דנה נוף - גרושתו של יוסי נוף, בנו של המערער, כי המשיבה תתלווה אליה לנסיעה שערכה בשעות הערב לירושלים כדי להרגע ולהתרחק ממקום האירוע ... הסתירה המשיבה עובדה זו מבית המשפט ומבאת כוחה בחושבה שכך היא מונעת מדנה נוף סיבוך מיותר עם משפחת בעלה, בעודה שרויה בהליכי גירושין ממנו" .

20. אמנם אין בציטוט סעיף 21 הנ"ל משום הודאה מפורשת בשקר, ואולם, הדברים מראים שאין מורא בלב המתלוננת לספר סיפור שאינו האמת כולה, וזאת משיקולים שונים, ואין לי הבטחון שהסיפור שסופר על ידה מעל לדוכן העדים הוא סיפור שכולו אמת, או שמא רק חלקו, אם בכלל. מעיון ביתר הראיות שהוגשו לבית המשפט עולה, כולל תצלומים מרגעי הארועים, מתעוררים תהיות נוספות בנוגע לגרסת המתלוננת.

21. הסנגור עימת את גב' צלרמאיר עם הודעתה במשטרה (נ/1) בה נשמטה הנסיעה לירושלים, באומרה:

"... אני הלכתי לחברים ישנתי עד עכשיו ובאתי לתחנה להגיש תלונה".


22. ובהודעתה נ/2 המשיכה בדרכה להסתיר את נסיעתה לירושלים, עת סיפרה :

"פחדתי מאוד והלכתי מהבית לחברים במושב עין אילה נעמי ובנימין בורן ... עקב אירוע אצלם, הלכתי לחברה בשם דנה נוף .. ושם ישנתי אצלה עד 23:00 בלילה, שם גם התקלחתי, ובערך בשעה 24:00 הגעתי למשטרה ומסרתי תלונה ".


23. כאשר ביקש הסנגור מהמתלוננת להבהיר אם מה שאמרה במשטרה לא היה אמת, השיבה ( עמ' 27 לפרוטוקול ) :

"אני באמת ישנתי. אני לא יודעת " .


24. גם בתצהיר שהוגש מטעם המתלוננת כתמיכה לצו ההגנה שביקשה להוציא כנגד הנאשם, המשיכה המתלוננת בדרכה לספר סיפור שאינו האמת כולה, כאשר הפעם היא מסתירה לא רק את הנסיעה לירושלים, אלא גם את מה שטענה במשטרה אודות הגעתה לבית משפחת נוף שם ישנה כביכול עד השעה 23:00 – ואלה דבריה בתצהיר :


"... הגעתי לבית משפחת בורן ... נעמי השכיבה אותי במיטה ... אני התעוררתי רק בשעה 11:00 בלילה ואז נסעתי לתחנת המשטרה בזכרון והגשתי תלונה" .


25. יוצא מכל הנ"ל, שהמתלוננת העלימה את עצם נסיעתה לירושלים בשתי הודעותיה במשטרה, וכן בתצהיר עליו היא חתומה ושהוגש לבית המשפט בהליך משפטי. לא ניתן לטעון, שהמדובר בטעות חד פעמית הנובעת מהתרגשות רגעית, אלא בדפוס התנהגות החוזר על עצמו מספר פעמים, ללא כל מורא מצידה של המתלוננת, לא ממשטרת ישראל שבפניה העידה ולא מבית המשפט שאליו הוגש תצהירה.


26. בנוגע לפנייתה לרופא רק ביום שלמחרת, טענה המתלוננת ( עמ' 24 לפרוטוקול ) :

"אני עבדתי 44 שנים ברמב"ם אני אחות במקצועי, אני הלכתי לרופאים שלי, קולגים שלי וביקשתי מה לעשות, כי מאוד כאב לי, נתנו לי קצת משחה" .

בהודעתה במשטרה, נ/1 נשאלה המתלוננת אם היא זקוקה לטיפול רפואי, ותשובתה היתה "אני לא יודעת" – המדובר במתלוננת שעבדה כאחות בבית חולים רמב"ם שנים רבות, ואין זה מתקבל על הדעת שבעת שהותה במשטרה בשעות הלילה המאוחרות אינה יודעת אם יש צורך לקבל טיפול רפואי, ואילו ביום המחרת היא ניגשת לרופא. בנוסף לכך, מדבריה שצוטטו לעיל עולה, שהיא אף התייעצה עם רופאים עימם עבדה, כך שהיא כן מסוגלת לדעת בזמן שהותה במשטרה, אם זקוקה היא לרופא, כפי שידעה להעלים את נסיעתה לירושלים מהנימוק שהועלה על ידה.

27. המתלוננת המשיכה לספק פרטים נוספים לסיפור התקיפה, עת אמרה בבית המשפט שלאחר תקיפתה היא ניגשה תחילה לאחייניתה חגית, וזה היה בשעה 7:30 או 8:00 כדבריה, שבאותה שעה היו לה אורחים. לדברי המתלוננת, היא סיפרה אודות אירוע התקיפה לחגית ולאורחיה. המאשימה נמנעה מהעדת הגב' חגית, ונמנעה מבירור פרטי אותם אורחים שהיו בביתה ושמעו את סיפור התקיפה. עוד נמנעה המאשימה מהעדת הגב' דנה נוף, עימה נסעה המתלוננת לירושלים. אין ספק שהמדובר בעדים מהותיים, היכולים לשפוך אור על פרטים רבים, והמנעות המאשימה מהעדתם מעוררת ספק בנכונות גרסת המתלוננת, במיוחד כאשר זו סיפרה פרטים שאינם מלאים בשתי הודעותיה במשטרה וחזרה על אותה גרסה חסרה גם בתצהיר שהוגש לבית המשפט. חקירת אותם עדים חשובה היות ומדובר למעשה בגרסת המתלוננת אל מול גרסת הנאשם, וחשוב ביותר לברר את כל פרטי הארוע בכדי לחזק את גרסת המתלוננת או להפריכה.

28. השוטר ששמע מפי המתלוננת את פרטי הארוע, בטרם חקירתה, תיעד את דבריה בדו"ח פעולה, שהוגש וסומן נ/5, ואלה הדברים שנרשמו בנוגע לשעת התקיפה :

".. בשיחה איתה הנ"ל מסרה כי היום בשעה 11:00 בבוקר בעלה גרשון תקף אותה לטענתה במשך שעה בין השעות 11:00-12:00 בגלל שקטפה שסק ".

שוב חוסר וודאות בנוגע לשעת התקיפה, וזה ההסבר להימנעות המאשימה מהעדת האחיינית חגית, שהמתלוננת טענה כי הגיעה לביתה בשעה 7:30-08:00 וסיפרה לה אודות התקיפה. מדברי השוטר עולה, שהמתלוננת לא היתה עקבית בנוגע לשעת תקיפתה.


29. המתלוננת טענה שהנאשם דחף אותה מהבוסתן ועד לרפת כשהוא "...מרים רגל ונותן לי מכה בגב". המתלוננת לא היתה עקבית גם בנוגע למרחק שבין הבוסתן והרפת - בהודעתה במשטרה נ/1 טענה "גרשון דחף אותי מהבוסתן לרפת מרחק של 100 מ'", ובהודעתה נ/2 הכפילה את המרחק באומרה "ודחף אותי עד הרפת כ-200 מ' משם". בדיון שנערך בבית המשפט לענייני משפחה (ת/3) טענה המתלוננת " ש. מה המרחק בין הבוסתן לבין הרפת ? ת. 150 מטר " .

30. המתלוננת מוסרת את התשובה הנוחה לה באותו רגע נתון – אין המדובר בטעות של מטר אחד או שניים, אלא בהכפלת המחרק, מ-100 מטר עד ל- 200 מטר. גם הסיפור לפיו הותקפה על ידי הנאשם במהלך כל אותם 100 – 200 מטר אינו מתיישב עם התמונות שצולמו על ידי הנאשם בזמן הארוע, כפי שיובהר בהמשך.

31. בנוגע לנפילת המתלוננת על המרסס – בעדותה בפניי טענה, "... המרסס עמד לי בדרך, נתקלתי בו, וגרשון נתן לי בעיטה ונפלתי " ( עמ' 30 לפרוטוקול ). בבית המשפט לענייני משפחה (ת/4) שינתה המתלוננת את גרסת הבעיטה על המרסס באומרה "... ואני דחפתי את המרסס ...", ובהמשך עדותה בבית המשפט טענה " אני לא נפלתי על המרסס עם הפנים, אני התגלגלתי".

32. בנוגע למיקום התקיפה בבוסתן, טענה המתלוננת בתצהירה (נ/3), כי: "כשהגעתי לעץ השסק, גרשון כבר המתין לי שם ...", . בעדותה בפניי אף הוסיפה העדה ש "גרשון עמד ליד העץ וחיכה לי, הוא צילם אותי שם " ( עמ' 31 לפרוטוקול ).

33. הנאשם המתין ליד הבוסתן עם מצלמה בידו, מאחר ורצה לתעד את המתלוננת בשעת כניסתה דרך הפירצה בגדר הבוסתן. בעדותו בבית המשפט הסביר, ששוטר שבפניו התלונן בנוגע לפירצה הדריך אותו לצלם את המתלוננת בעת כניסתה דרך הפירצה, וכך יוכל להוכיח שהיא זו המבצעת את החיתוך בגדר.

34. בעודו ממתין עם המצלמה הגיעה המתלוננת ונכנסה דרך הפירצה, ובשלב זה אחז הנאשם במצלמה בידו וצילם את המתלוננת – התמונות הרלבנטיות הן נ/6(4), בה מתועדת המתלוננת ליד הפירצה בגדר, והתמונה השניה היא נ/6(1) בה מתועדת המתלוננת בשעת עזיבתה את הבוסתן.

35. בעדותה בפניי הוצגו התמונות בפני המתלוננת, וזו אישרה שהתמונה נ/6(4) "זה כבר בדרך שאני יוצאת ". המתלוננת תיארה בפניי יציאה מהבוסתן תוך כדי דחיפות מצידו של הנאשם, והנה התמונה מראה את מבטיה לעבר המצלמה, ללא שום תקיפה או דחיפה, ולגבי התמונה נ/6(1) טענה המתלוננת, "אני כבר יצאתי מהבוסתן. אני לא זוכרת מתי התמונה אם לפני או אחרי התקיפה ... " ( עמ' 32 לפרוטוקול ) – התמונה מראה את יציאתה מהבוסתן והתרחקותה מהפירצה בגדר. חוסר זכרונה של המתלוננת לגבי זמן צילום תמונה זו, אם לפני או אחרי התקיפה הנטענת על ידה, מלמדת שהן כניסתה לבוסתן והן יציאתה היו זהות, דהיינו – ללא כל תקיפה או התנהגות אלימה כלשהי מצידו של המתלונן, וזו הסיבה שלא יכלה למקם בוודאות את זמן ביצוע הצילום ביחס לתקיפתה.

36. ארוע התקיפה המתואר על ידי המתלוננת אינו תואם את התמונות משעת האירועים. לדברי המתלוננת ( עמ' 32 לפרוטוקול ) : " בבוסתן הוא דחף אותי ואמר לי תלכי מכאן", ובהודעתה נ/1 טענה "... בעלי גרשון הגיע אליי דחף אותי ונתן לי בעיטה. לציין שגרשון דחף אותי מהבוסתן עד לרפת ... ". בהודעתה במשטרה נ/2 אמרה: " .. בבוסתן היה גרשון והוא זה שהתנפל עליי .. ודחף אותי החוצה ונתן לי בעיטה בגב וכל הזמן דחף אותי .. ודחף אותי עד הרפת ... " – ממקבץ התמונות ב-נ/6 עולה, שהמתלוננת יצאה


מהבוסתן כשהיא מביטה לעבר הנאשם, ומתרחקת בהליכה משם, בעוד הנאשם מצלם אותה. יציאתה לא לוותה באלימות כלשהי, כפי שנטען על ידה, ולא מזהים כל סימן של מנוסה בהליכתה.

37. המתלוננת עשתה עליי רושם לא אמין. מתלוננת זו העידה באופן לא עקבי ובחוסר שטף, התחמקה ממתן תשובות עת עומתה עם הסתירות בהודעותיה השונות. המתלוננת הגיעה למשטרת ישראל בשעת לילה מאוחרת, וטענה בפני החוקר שעד לאותה העת ישנה אצל חברים, וכי זו הסיבה להגעתה באיחור לעומת שעת תקיפתה. גם בהודעתה השניה שבה על אותם דברים, כאשר בפועל נסעה המתלוננת לירושלים עם חבריה, ורק לאחר שובה ניגשה למשטרה להתלונן. גם בתצהיר שהוגש לבית המשפט במסגרת צווי ההגנה שהוציאה לנאשם, העלימה המתלוננת את עובדת נסיעתה לירושלים. למתלוננת לא היה הסבר המניח את הדעת מדוע לה להגיע למשטרה למתן תלונתה רק לאחר חצות, שעה שתקיפתה היתה בסביבות השעה 08:00 לטענתה. המתלוננת אף הגיעה מיד לאחר תקיפתה לבית אחייניתה, והתלוננה בפניה אודות תקיפתה. אחיינית זו לא הובאה לבית המשפט לאישור הדברים. גם החברים עימם נסעה המתלוננת לירושלים לא הובאו לעדות בבית המשפט, והנחתי היא, שאי הבאתם נבעה מהחשש שמא יסתרו את דברי המתלוננת בדבר מהלכיה לאחר תקיפתה, ויאשרו את דברי הנאשם, כפי שאלה יובאו בהמשך.


38. הפרש הזמן משעת התקיפה הנטענת ועד להגשת התלונה במשטרה הינו בערך כ- 16 שעות, ובזמן זה אין כל עדות למעשי המתלוננת, למעט עדות הגב' בורן, שאישרה את הגעת המתלוננת לביתה אך טענה שזה היה בשעה 17:00, וכי היא נאלצה לעזוב את המתלוננת בביתה ולצאת. אין כל הסבר למעשי המתלוננת מהשעה 08:00 ועד לשעה 17:00, למעט כניסתה לאחייניתה לפרק זמן קצר, כדבריה. בפרק זמן זה יכלה המתלוננת להפגע בדרכים שונות, לאו דווקא ע"י הנאשם, ואי הבאת עדים שיעידו אודות מעשיה בשעות ארוכות אלו, מנתקת למעשה את הארוע בבוסתן בו היה שותף הנאשם, עם הסימנים שנמצאו בתעודה הרפואית.




39. בנוסף לכך, המתלוננת לא נזקקה לטיפול רפואי עת הגישה את תלונתה, והנה דרך פלא היא ניגשת לרופא רק בבוקר של יום המחרת. אין המדובר במתלוננת שאינה יודעת כיצד להגיע לקבלת טיפול רפואי, היות ועבדה כאחות בבית חולים רמב"ם שנים רבות


השוטר בן שמואל דורון

40. שוטר זה חקר את הנאשם. בחקירתו הנגדית ע"י הסנגור נשאל בנוגע לסיבת אי חקירת הגב' דנה נוף, שעימה נסעה המתלוננת לירושלים, ורק לאחר שובם הגיעה האחרונה להגיש את תלונתה במשטרה, ותשובתו היתה ( עמ' 35 לפרוטוקול ) :

" אני לא יודע להגיד מה רבת חשיבות העדות שלה ... אני יודע שזומנה מספר פעמים ולא ראתה מקום להגיע לכן לא נחקרה ... אני פניתי אליה כמה פעמים, ניסיתי לקבוע מועד שמתאים לה, ניסיתי להיות גמיש ללוח הזמנים שלה, היא לא מצאה לנכון להגיע, אני העברתי את התיק הלאה ולא נגבתה עדות. לא הוצאנו צו הבאה נגדה, לא פעלנו כך במקרה ".


41. העד אישר שניסה לאתר את הגב' נוף, ומשלא עלה הדבר בידיו הוא ויתר על גביית עדות ממנה. התנהלות זו של הרשות החוקרת מהווה פגם חקירתי מהותי, שהרי המתלוננת הסתירה מחוקריה בתחילה את עובדת נסיעתה לירושלים, ולאחר מכן הודתה בדבר. חוקרי המשטרה היו חייבים לברר את עצם הנסיעה, ולבדוק אם התרחשו ארועים חריגים במהלך הנסיעה, ואף לבדוק אם המתלוננת אכן נשארה ברכבם או שמא הגיעה למקום אחר ושם אולי נפגעה. ואולי המתלוננת לא היתה כלל פגועה באותו ערב, ואף השתתפה במסיבות המימונה, שהרי איזה הגיון יש בנסיעת המתלוננת לירושלים שעות לאחר תקיפתה, כאשר היא היתה בבית חברתה הגב' נעמי בורן, וזו אף הציעה לה לישון בביתה. יתרה מכך, המתלוננת ביקרה קודם לכן בבית אחייניתה, וסביר להניח שגם שם יכלה להישאר למנוחה במקום לנסוע עד לירושלים ולהישאר, כדבריה ברכב.



42. חוסר ההגיון בגרסת המתלוננת מחייב ביצוע חקירה ממצה, ובירור כל מהלך הארועים של אותו היום, מהבוקר ועד להגעתה למשטרה בחצות. הימנעות המשטרה מחקירת עדים מהותיים, כמוה כהבאת ראיה נסיבתית לרעת הצד הנמנע מהבאת העד, ומטילה לחובתו חזקה עובדתית שאילו אותה ראיה היתה מוצגת בבית המשפט, היה בה כדי לפגוע בגרסתה.

43. המחדלים בחקירת התיק, כפי שאלה הובאו בהכרעת דין זו, מנעו למעשה מהנאשם מלנהל משפט הוגן, שהרי טענתו היא שאכן נפגש עם המתלוננת בבוסתן, אך לא תקף אותה. אמנם התמונות שהוגשו ואשר תיעדו את שעת הארוע תמכו בגרסת הנאשם והפריכו את גרסת המתלוננת, אך גם המחדלים בחקירת התיק מנעו מהנאשם האפשרות להוכיח שדבריו צודקים, ומנעו ממנו מלהראות שייתכן והמתלוננת נפצעה לא על ידו אלא במהלך כל אותן שעות ארוכות מרגע צאתה מהבוסתן ועד להגעתה למשטרה.


הנאשם – מר גרשון צלרמאיר.

44. הנאשם תיאר את הארוע בבוסתן במהלך עדותו בבית המשפט, באומרו ( עמ' 40 לפרוטוקול ) :

" יש לי במשק בוסתן המגודר עם גדר רשת. הבוסתן נפרץ למרות שיש לו שער שהיה פתוח. פניתי למשטרה ואמרתי להם מה עושים והם שאלו אותי מה אני רוצה ? העצה שלהם היתה שאביא מצלמה ואצלם ... חזרתי מחופשת פסח וראיתי ששוב פרצו את הגדר. למחרת הייתי בבוסתן ועבדתי, בשעה 10:30 אכלתי ארוחת בוקר וראיתי את האישה הולכת עם דלי לבוסתן. לא מעניין אותי מה היא עושה בבוסתן אלא מי פרץ את הגדר, הלכתי לפניה בדרך העוקפת ... לא דיברתי איתה והיא לא ראתה שהלכתי לפניה. נעמדתי שני מטר מהפירצה בגדר, ועשיתי חשבון שאם היא תבוא דרך השער אני אסתלק דרך הפרצה והיא באה דרך הפרצה וצילמתי אותה והיא היתה מופתעת ונתנה לי דחיפה והספקתי לצלמה שהיא יוצאת " .


45. הנאשם אישר שהוא זה שצילם את התמונות, עובדה שאושרה גם ע"י המתלוננת. לטענתו את תמונה מס' 4 צילם כשהיא נכנסה לבוסתן, ותמונה מס' 1 " צילמתי אותה קצת יותר מאוחר כי היא דחפה אותי ומעדתי ... עד שהתאוששתי והספקתי לקום היא יצאה מהבוסתן ".

46. אכן התמונות מאשרות את מהלך העניינים כפי שתואר על ידי הנאשם, ואינן תומכות בגרסת המתלוננת, שטענה, כאמור, כי מרגע המפגש בינה ובין הנאשם, היא נדחפה על ידו מרחק של 100 – 200 מטר.

47. בהמשך הארוע שתואר על ידו - "לאחר שהיא הלכה מהבוסתן לא ראיתי אותה. בלילה היא באה עם שוטר, השוטר העיר אותי והייתי די המום. אני לא רוצה להתייחס לכך שהלכתי לבית המשפט עם אזיקים בידיים וברגליים " ( עמ' 41 לפרוטוקול).


48. בנוגע לחבלות של אשתו, אמר : " אני לא יודע להסביר. אני לא יודע מה עשתה לעצמה", והסברו לתלונת אשתו היה ( עמ' 47 לפרוטוקול ) :

" .. בשנת 2001 כב' השופטת קינן הצליחה לשכנע אותי מה שנרכש בתקופה שהיינו ביחד זה מתחלק ביחד. מה שהיה קודם שייך לכל אחד. ... כשהתברר לעו"ד של עתידה שיש לי את כל המסמכים לגבי הרכוש, 4 שנים לא היה דיון על רכוש אלא על אלימות בלבד, להוציא אותי מהבית ולהשפיל אותי ולהרגיז אותי ואולי אפילו להתאבד. כשראו את כל המסמכים נבהלו .. ואז פנו לכיוון אלימות ".


49. דברי הנאשם נתמכים בפרוטוקול הדיון בבית המשפט לענייני משפחה, שהוגש וסומן ת/3 – לקאת סוף הדיון פנה הסנגור לבית המשפט וביקש שלא לגרש את מרשו מביתו, ואז קמה המתלוננת ואמרה: "זה הדבר היחיד שיקדם את התיק" – המתלוננת והנאשם חלוקים ביניהם אודות חלוקת הרכוש ביניהם, לאחר עליית נישואיהם על שרטון, האמינה המתלוננת בלב שלם, שהוצאת הנאשם מביתו היא הדרך היחידה בה תפתר המחלוקת ביניהם – משלא עלה בידה לעשות כן בבית המשפט לענייני משפחה, נקטה המתלוננת במהלך נוסף, הוא התיק שבפניי, במטרה להוציא את הנאשם מביתו, וכך לסיים את המחלוקת ביניהם.

50. הנאשם העיד באופן עקבי ושוטף, ודבריו היו הגיוניים וגובו באמצעות תצלומים שצולמו על ידו ביום הארוע ואף בשעת ההתרחשויות הנטענות. נאשם זה עשה עליי רושם של אדם אמין, ואני מעדיף את דבריו על דברי המתלוננת.

51. סוף דבר, ומאחר והעדפתי את גרסת הנאשם על גרסת המתלוננת, ובהתחשב בליקויי החקירה, בפירכות שבדברי המתלוננת, ובאי הבאת עדים מהותיים לאישומים, הגעתי למסקנה שלא עלה בידי המאשימה להוכיח כנדרש בפלילים את אשמתו של הנאשם, ואני מזכה אותו מהעבירה המיוחסת לו בכתב האישום.


זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 ימים מהיום.


ניתנה היום כ"ו בטבת, תשס"ז (16 בינואר 2007) במעמד הצדדים.




פלאח זאיד, שופט