סעיף 32(א) לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) קובע כי שוטר רשאי לתפוס חפץ באם נעברה בו עבירה, עומדת להתבצע באמצעותו עבירה, הוא עשוי לשמש ראיה בדין או שהוא ניתן כשכר בעבור ביצוע עבירה. דהיינו, שוטר יכול לתפוס ולהחרים חפץ אשר קשור לאחת מן החלופות לעיל. מנגד, סעיף 34 לאותה הפקודה קובע כי ניתן לפנות אל בית המשפט בבקשה שהאחרון יורה להחזיר את החפץ לבעליו, או לאדם אחר. מקריאת שני הסעיפים דנן, ניתן ללמוד כי על בית המשפט לאזן בין צרכי המשטרה והתביעה בחפצים שנתפסו לבין זכותו הקניינית של בעל החפץ, או בלשון אחרת: האם החפץ באמת נחוץ לשלטונות או שמא החזקתו גורמת נזק שאינו מחויב המציאות לבעליו?
יש לכם שאלה?
להלן דוגמא למקרה אשר זהו עניינו. עסקינן בבקשה אשר הוגשה לבית המשפט, ועניינה היה עתירה להשבת חפצים שנתפסו על ידי המשטרה. את הבקשה הגיש בעל חנות, אשר נתפסו בחצריו כדורים שהיו חשודים כסם מסוכן. לימים התברר כי החומר דנן (N-ETHYL-CATHIONEׂ) לא היה רשום בפקודת הסמים המסוכנים. אף על פי כן, נציג המשטרה בדיון טען כי אמנם לא החה מדובר בבסם מסוכן, אך היה זה חומר רעיל, ולפיכך, היה בכוונת המשטרה להגיש כנגד המבקש כתב אישום בחשד לעבירה על הוראות סעיף 338(א) לחוק העונשין: "העושה אחת מאלה בדרך נמהרת או רשלנית שיש כדי לסכן חיי אדם או לגרום לו לחבלה, דינו – מאסר 3 שנים - סעיף קטן (8) קובע כי: מוכר, מספק, נותן או מפעיל תרופה או חומר ומרעיל או מסוכן.
טענות הצדדים
המשטרה טענה כי החומר נשוא הבקשה היה חומר ש"בכוחו ליצור השפעה הדומה לזו של האמפטמינים – סמים ממריצים המצוים בפקודת הסמים המסוכנים". טענה זו נתמכה בחוות דעתו של מומחה. בהמשך לכך, המשטרה טענה כי התקיימו ראיות מספיקות בכדי להגיש כתב אישום כנגד המבקש בעבירה שתוארה מעלה, והיה בכוונת המשטרה לעשות כן בהקדם. לפיכך, המשטרה טענה כי לא רצוי היה להשיב את החפצים למבקש. מנגד, המבקש טען כי החפצים אשר נתפסו בחצריו היו מותרים לשימוש על פי חוק, ומשכך היה על המשטרה להחזירם לחזקתו בסמוך לאחר שבדיקת המעבדה לימדה כי לא דובר בסמים מסוכנים.
דיון והכרעה – החפצים לא יוחזרו לאלתר אך יוחזרו באם לא יוגש כתב אישום במהרה
בית המשפט בחן את מהות החפצים, האזין לטענות הצדדים ונתן את החלטתו. ראשית, בית המשפט פנה לפסיקות קודמות והדגיש כי יש להבחין בין תפיסת חפץ לבין המשך החזקתו בידי המשטרה. בהקשר זה, צוין כי המשך החזקת החפץ מעמיקה את הפגיעה בזכות הקניין של בעליו, פגיעה אשר התחילה עם תפיסת החפץ. נקבע בפסיקות קודמות לא מעטות כי יש לבצע איזון, ובמסגרתו לבחון האם תפיסת החפץ נעשתה לתכלית ראויה והאם המשך החזקתו אינה פוגעת בבעליו במידה העולה על הנדרש (בדומה למבחני פסקת ההגבלה בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו). בית המשפט מצא כי זוהי שאלה של מידתיות - האם הפגיעה בזכות הקניין מידתית אם לאו.
מן הכלל אל הפרט
בית המשפט קבע כי בהתאם לסעיף 35 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש), בהנחה ולא הוגש כתב אישום כנגד המבקש בחלוף 6 חודשים מהיום בו נתפסו החפצים, המשטרה הייתה חייבת להשיב לאחרון את חפציו.
