סעיף 48 לפקודת הראיות וסעיף 90 לחוק לשכת עורכי הדין מסדירים את סוגיית החיסיון שבין עורך דין ללקוח. על פיהם, דברים שהוחלפו בין עורך הדין ללקוח ויש להם קשר ענייני לשירות המקצועי שניתן, לא ניתן למסור כראיה במשפט, אלא אם כן הלקוח ויתר על החיסיון. אולם, מסמך שאין לו קשר ענייני לשירות המקצועי, או שעולה ממנו חשד לביצוע עבירה פלילית על ידי עורך הדין עצמו, אינו מוגן בחיסיון ובית המשפט יכול להורות על חשיפתו. דוגמא לכך ניתן לראות בפסק הדין דנא.
במקרה דנן, הוגשה לבית המשפט בקשה מטעם היחידה הארצית לחקירות הונאה לקבוע שלא חל חיסיון עו"ד לקוח על מסמכים שנתפסו במשרדו של המשיב הראשון, לאחר שבוצע בהם חיפוש כדין. המסמכים נתפסו במהלך חקירה שהיחידה ניהלה נגד השר אביגדור ליברמן בחשד לשוחד, מרמה, הפרת אמונים, הלבנת הון ורישום כוזב. המשיב הראשון ייצג את השר בניהול עסקיו ולטענת המבקשת, משרד עורכי הדין היה מעורב בעניינים שהיו קשורים לחקירת ליברמן. לאחר תפיסת החומר, המשיב הראשון מסר חלק ממנו לידי החוקרים מבלי שנטענה לגביו טענה לחיסיון. אולם, לגבי 1,200 מסמכים נוספים המשיב טען לחיסיון. חלק ממסמכים אלו היו נשוא הבקשה דנן.
לטענת המבקשת, המסמכים לא נפלו בגדרו של החיסיון מאחר שהמשיב הראשון היה שותף לביצוע העבירות בהן נחשד השר. בנוסף, המסמכים שנתפסו נערכו למטרות לא כשרות והם עצמם הוו עבירה. על כן, לא חל עליהם חיסיון. מנגד, המשיב הראשון טען שהוא מעולם לא הוגדר כחשוד בפרשה והצגתו ככזה עלתה לכדי פגיעה בזכויותיו. הוא טען שהחשד נגדו כלל לא בוסס ולכן לא היה מקום להסיר את החיסיון מן הטעם הזה. לטענת השר ליברמן, שהיה המשיב השני לבקשה, חלק מהמסמכים כלל לא היו קשורים אליו ובאשר לאלו שכן, חל עליהם חיסיון.
המסגרת הנורמטיבית
על פי פקודת הראיות וחוק לשכת עורכי הדין, החיסיון חל רק על דברים ומסמכים שהוחלפו בין עורך דין ללקוח ורק אם יש להם קשר מקצועי לשירות שנתן הראשון. בפסיקה נקבע שהחיסיון לא חל כאשר הלקוח פנה לעורך הדין במטרה לקבל עצה בנוגע לביצוע עבירה פלילית, או אם עורך הדין עצמו ביצע אותה, לבדו או כשותפו של הלקוח. בנוסף, נקבע שישנם פרטים מסוימים של ההתקשרות בין עורך דין ללקוח שאינם חסויים. למשל, זהות הלקוח, הסכם השכר, סוג השירות שניתן ועוד.
דיון והכרעה
שופט בית המשפט עיין במסמכים לגביהם נדרש להסיר את החיסיון אך נמנע מלפרט את תוכנם בשל העובדה שהחקירה נגד השר הייתה בעיצומה ומסמכים אלו היו סודיים. אולם, לאחר העיון נקבע שמידת המעורבות של המשיב הראשון בהשתלשלות העניינים חרגה מפעולות הייצוג הרגילות. כלומר, נקבע שהיה בסיס לחשוד במשיב הראשון כנאשם בפרשה, מאחר ומעשיו לא היו בגדר השירות המקצועי שניתן על ידי עורך דין ללקוח ולכן לבקש את חשיפת המסמכים.
השופט הדגיש שדי היה ברמת הוכחה נמוכה של חשד לכאורה לצורך קבלת הבקשה, והמבקשת לא הייתה צריכה להוכיח חשד מבוסס. בסופו של דבר, השופט החליט לחשוף את המסמכים שלא היו חסויים מעצם טיבם ואת אלו שביססו חשדות פלילים נגד המשיב הראשון. יתר המסמכים נותרו חסויים.
