המשפט הפלילי הישראלי משתמש בשיטה של קביעת מאסרי מקסימום בצד כל עבירה. כאשר בתי המשפט נדרשים לגזור את עונשם של מורשעים, העונש הקבוע בצד העבירה הינו עונש מקסימום ואילו הם אמורים לקבוע את העונש הראוי בנסיבות העניין. כפי שנראה להלן, ישנן עבירות חמורות אשר יכולות להיות מבוצעות בנסיבות מקלות, ואז נראה שיש מקום שלא להחמיר יתר על המידה עם המורשעים.
יש לכם שאלה?
הנאשם במקרה זה הורשע בביצוע עבירה של חטיפה ונהיגה ללא רישיון נהיגה. ההרשעה התבצעה על פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון. לפי עובדות כתב האישום המתוקן, הנאשם הגיע לכפר ואדי חימם ויצא מרכבו מבלי לנעול אותו. לאחר שחזר לרכב גילה כי אדם מסוים פרץ לרכב וגנב ממנו כספים. הנאשם חשד במתלונן, קטין יליד 1988. הוא נסע לבית הוריו והתלונן בפניהם כי הקטין גנב כסף מרכבו. המתלונן הכחיש כי גנב את הכסף אך הבטיח כי יבוא עם הנאשם למחרת לנסות ולסייע לו באיתור הגנב.
למחרת אותו יום, הגיע הנאשם לבית הוריו של המתלונן. הוא החל לאיים על הוריו שיחטוף את בנם. לאחר מכן, הוא ומכר נוסף שלו פגשו במתלונן, הכניסו אותו בכוח לרכב והתחילו לנסוע. במהלך הנסיעה, האדם שהצטרף לנאשם היכה את המתלונן, ואיים עליו תוך כדי שהוא שואל איפה הכסף. הנסיעה ארכה זמן קצר ולאחריה שב הנאשם ושיחרר את הקטין. יש לציין כי כל אותו זמן הנאשם נסע ברכב ללא רישיון נהיגה בר תוקף. לפני שהצדדים פתחו בטיעונים לעונש, הם מסרו הודעה לבית המשפט כי מוסכם עליהם להוסיף עובדה רלוונטית, והיא שהנאשם לא הרביץ למתלונן, ואף במהלך הנסיעה ביקש מהאדם שהתלווה אליו שיפסיק להכות את הקטין המתלונן.
הטיעונים לעונש
המאשימה ביקשה לגזור על הנאשם עונש מאסר בפועל, בצד מאסר תנאי, פיצוי ופסילת רישיון נהיגה. נוסף לכך, המדינה ביקשה לחלט את רכבו של הנאשם משום שמדובר ברכב שבאמצעותו בוצעה עבירת החטיפה. לטענת המאשימה, עבירת החטיפה הינה עבירה חמורה, והיא נעברה לאחר שהנאשם חשד "סתם" במתלונן וכפה עליו ללכת מהמקום בו הוא נמצא. למרות שהנאשם הוא לא זה שהיכה את המתלונן, הרי שהוא יזם את האירוע ולכן מוטלת עליו האחריות על הכאתו.
סנגורו של הנאשם ביקש מבית המשפט להסתפק בעונש של מאסר מותנה בלבד. לטענתו, עבירת החטיפה שבוצעה על ידי מרשו בוצע בנסיבות מקלות. נוסף לכך, הוצג בפני בית המשפט הסכם הסולחה שנעשה בין הנאשם למשפחתו של המתלונן. הסנגור טען כי בית המשפט צריך להתחשב בהסכם זה כאשר נקבע עונשו של הנאשם. לגבי עבירת הנהיגה ללא רישיון בתוקף, הסנגור טען כי אין מדובר בעבירה חמורה אלא במחדל טכני מצידו של הנאשם.
גזר דינו של בית המשפט
בית המשפט מציין כי העבירה בה הורשע הנאשם הינה חמורה, ובמיוחד כאשר הנחטף הינו קטין. חומרתה של העבירה נלמדת גם מהעונש הקבוע בצידה, 10 שנות מאסר. עונש זה הינו על עבירה כמו במקרה שלפנינו, "חטיפה סתם", וזאת לעומת עבירות חמורות יותר של חטיפה לצורך ביצוע אונס או רצח, שהעונש עליהם משמעותי אף יותר.
למרות זאת, הנסיבות במקרה זה היו מקלות ביחס לעבירת החטיפה. החטיפה לא הייתה בעלת מאפיינים חמורים וזאת כאשר לוקחים בחשבון שהיא בוצעה זמן קצר בלבד ובמהלך הנסיעה, הנאשם ביקש מהנוסע הנוסף להפסיק ולהכות את המתלונן. הסכם הסולחה שנעשה בין הצדדים הינו אמיתי ולא נראה כי הוא נעשה למראית עין בלבד.
לגבי הבקשה לחילוט הרכב, בית המשפט קבע כי לכאורה במקרה זה התקיימו כל הנסיבות המאפשרות את חילוטו של הרכב. למרות זאת, נקבע כי לאור הנסיבות הקלות יחסית של ביצוע העבירה, חילוט הרכב היה עלול לעלות כדי "עונש כבד מדי לאחר שהנאשם ייענש בצורות אחרות של מאסר ופיצוי".
לגבי העונש הראוי, בית המשפט ציין כי שני הצדדים לא הצליחו להביא בפניו פסיקות שהתרחשו בנסיבות דומות. לאור הנסיבות המקלות יחסית, עברו הנקי של הנאשם והסכם הסולחה, נקבע כי יש להקל באופן יחסי עם הנאשם. בית המשפט גזר על הנאשם 6 חודשי מאסר בפועל שירוצו בעבודות שירות, 12 חודשי מאסר על תנאי, פסילת רישיון הנהיגה של הנאשם למשך שלושה חודשים ופיצוי למתלונן בסך 7,500 ₪.
עודכן ב: 17/10/2012
