סכסוכים משפחתיים רבים פורצים בעקבות מחלוקות באשר לדרך קיום צוואה וחלוקת הירושה. דוגמא לסכסוך בנושא זה ניתן לראות בפסק הדין דנא. במקרה זה, הוגשה לבית המשפט תביעה לביטול העברת הזכויות מהנתבעת הראשונה לנתבע השני.
יש לך שאלה?
הנתבעת הראשונה הייתה אמה של התובעת, והנתבע השני היה אחיה. לאחר פטירת אבי המשפחה, ירשה הנתבעת את חלקו בדירה, בהתאם לצוואתו. במסגרת הצוואה נקבע שלאחר פטירת האם, הילדים ירשו את הדירה בחלקים שווים. עוד נקבע שדמי השכירות שיתקבלו מהשכרת הדירה נשוא המחלוקת יועברו במלואם לתובעת. זאת על מנת לסייע לה בהתמודדות עם נכותה, שהוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי. אולם, בפועל, הזכויות בדירה הועברו לנתבע על ידי האם לאחר פטירת אבי המשפחה.
במהלך המשפט דנן האם נפטרה ולכן, השופט סבר שהיה מקום להמתין עם הדיונים עד לאחר בירור זהות יורשי המנוחה. אולם, מאחר שהליכי קיום הצוואה התארכו ונזק ההמתנה גבר על החשש מפני דיון בנושא, השופט הורה על קיום הדיון.
טיעוני הצדדים
לטענת התובעת, נקודת המוצא הייתה קיום רצון המת. כלומר, מאחר ואבי המשפחה הבהיר במפורש את רצונות להעביר את דמי השכירות מהדירה לתובעת, היה על הנתבעים לפעול על פי רצון זה. התובעת טענה שהעברת זכויות האב בדירה לידי האם והפקדתה כאחראית על רווחת התובעת עלתה לכדי מינוי האחרונה לנאמנה, בעוד שהבת הייתה הנהנת מנאמנות זו. לפיכך, העברת זכויות האם בדירה לידי הנתבע הייתה בניגוד לחובת הנאמנות שהושתה על הראשונה. בנוסף, נטען שהעברת הזכויות נעשתה במטרה לפגוע בתובעת, לאור מערכת היחסים העכורה שהייתה בין האם לבתה. קרי, האם פעלה לנישול התובעת מזכויותיה החוקיות שהוקנו לה בצוואה. פעולה זו נעשתה בחוסר תום לב ובניגוד לתקנת הציבור. משכך, היה ראוי למנוע מהאם את ביצועה.
מנגד, הנתבע טען שלאחר מות האב, האם הפכה לבעלים של כל הדירה. לפיכך, היא הייתה זכאית לנהוג בנכס מנהג בעלים ללא כל הגבלה קניינית. לטענת הנתבע, פירוש התובעת לצוואה רוקן אותה מתוכן ושלל את מעמד האם כיורשת האב. הנתבע הוסיף כי לאם הייתה זכות לשנות את צוואת האב לאחר פטירתו ובעקבות קבלת הירושה, לרבות העברת הזכויות לידי האח.
הכרעה
השופט קבע שצוואתו של האב הייתה על דרך של "יורש אחר יורש", בהתאם להסדר שנקבע בסעיף 42 לחוק הירושה. על פי סעיף זה, המצווה רשאי להוריש את רכושו ליותר מאדם אחד, כאשר האדם השני יזכה בנכס לאחר מות היורש הראשון. אולם, כל עוד היורש הראשון בחיים, הוא זכאי לעשות בירושה כרצונו, ובפרט שלא יגרע מזכות השני כפי שנקבע בצוואה. זאת כל עוד לא נקבע אחרת בצוואה. במקרה זה, האב לא הגביל את כוחה של האם לנהוג בירושה כרצונה.
אי לכך, נקבע שלא הייתה מניעה חוקית למנוע מהאם להעביר את זכויותיה במקרקעין לידי הנתבע בעודה בחיים. בנוסף, טענתה של התובעת לפיה האם פעלה בחוסר תום לב נדחתה. זאת מאחר והאם לא נישלה לחלוטין את התובעת מהצוואה, אלא העניקה לה ללא תמורה מחצית מדירה אחרת שהייתה בבעלותה.
כמו כן, האם הסכימה להעניק לתובעת סיוע כספי בסך 500 ₪ מידי חודש. קרי, לא היה ניתן לומר שרצונה של האם היה לפגוע בתובעת ולנשלה. לבסוף, השופט דחה את טענת התובעת לפיה האם ירשה את חלקה בדירה נשוא המחלוקת כנאמנה עבור התובעת. לאור האמור לעיל, התביעה נדחתה ולהעברת הזכויות בדירה מהאם לנתבע ניתן תוקף משפטי חוקי.
