על פי ההלכה המשפטית, על העירייה מוטלת חובה לדאוג לתקינות מדרכות וכבישי העיר ולמנוע מכשולים שונים שעלולים לגרום נזק לתושבים. במקרה בו העירייה אינה פועלת למניעת המכשול, היא עלולה להיתבע בגין רשלנות. עם זאת, לא כל סדק ובליטה ברחוב או בכביש הינם בגדר מכשול שמקים לעירייה חבות נזיקית. דוגמא לדיון בנושא ניתן לראות בפסק הדין דנא.
יש לך שאלה?
במקרה זה, הוגש לבית המשפט ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום במסגרתו נדחתה תביעת המערערת לתשלום פיצויים בגין נזקי גוף. על פי הנטען בכתב התביעה, ביום 9.9.99 המערערת פסעה עם בן זוגה ברחובות גני תקווה. בעודה הולכת, היא נתקלה באריחים שהיו מורמות במעט ביחס למישור. כתוצאה מכך, המערערת נפלה ונחבלה ברגל שמאל. למחרת היום, בן זוגה של המערערת שב למקום נפילתה, מדד וצילם את האריחים המורמות. המדידה נעשתה באמצעות סרגל פשוט ולא בעזרים מיוחדים. זאת למרות שבן זוגה של המערערת היה מהנדס בהכשרתו. לפי מדידתו, ההפרש בין גובה האריחים היה 1.5 ס"מ. צילומים אלו הוגשו לבית המשפט כראייה. לאחר שהמערערת דיווחה לעירייה המשיבה על התאונה, מהנדס מחלקת תשתיות הגיע למקום על מנת לבחון את מצב האריחים. אולם, הוא לא מצא מפגע באזור או הפרש בגובה האריחים.
ההליכים בבית משפט קמא
במהלך שנת 2001, המערערת הגישה תביעתה נגד המשיבה, בה יוחסה לאחרונה רשלנות והפרת חובה חקוקה. הערכאה הדיונית דחתה את התביעה. נפסק שצילומיו של בן זוגה של המערערת לא היו מהימנים ולא היה בהם די על מנת להוכיח קיומה של רשלנות מטעם המשיבה. זאת בפרט לאור העובדה שמהנדס מטעם המשיבה לא מצא באריחי המדרכה באזור התאונה הפרש גבהים. בנוסף, נקבע שגם אם היה קיים הפרש גבהים של 1.5 ס"מ בין האריחים, לא היה בכך פגם אשר הקים למשיבה חבות נזיקית. יתרה מזאת, גם טענת המערערת להפרת חובה חקוקה נדחתה על ידי בית משפט קמא. זאת מאחר והתקן אותו המשיבה הפרה, לכאורה, כלל לא היה תקן ישראלי רשמי. לפיכך, הוגש הערעור דנן.
טיעוני הצדדים
לטענת המערערת, עדותו וממצאיו של בן זוגה היו מדויקים ומהימנים. זאת מאחר והוא נכח לצידה בעת התאונה והיה בהכשרתו מהנדס. קרי, היה ביכולתו למדוד הפרשי גבהים בין אריחים בצורה אמינה.
בנוסף, המערערת תקפה את ההכרעות המשפטיות של הערכאה הדיונית. לטענתה, בית משפט קמא לא הביא בחשבון את הימנעות המשיבה מהבאת ראיות למדידת הפרשי גבהים בין האריחים. יתרה מזאת, נטען שההבחנה בין התקן הישראלי רגיל לתקן הרשמי, אותה ערך בית משפט קמא, הייתה שגויה במקרה זה. לשיטת המערערת, ההבחנה בין התקנים הייתה עלולה להוביל להכשרת תאונות בתחומי הרשות המקומית, מבלי לחייב את המשיבה באחריות על כך. מנגד, המשיבה טענה שלא היה מקום להתערב בקביעות העובדתיות והמשפטיות של בית משפט קמא.
החלטת ערכאת הערעור
באשר להתערבות בממצאים העובדתיים, השופט קבע שהחלטות בית משפט קמא התבססו על ניתוח ענייני של הראיות, תוך מתן משקל ראוי לעדויות השונות. אי לכך, לא נמצאה עילה להתערבות בהחלטות העובדתיות כגון דחיית צילומיו של בן זוגה של המערערת.
באשר לרובד המשפטי, השופט פסק שלא היה מקום להתערב גם בהחלטת בית משפט קמא בנושא זה. זאת מאחר ונקבע שבנסיבות העניין, המשיבה לא הפרה את חובת הזהירות כלפי המערערת. כלומר, לא התמלאו יסודות עוולת הרשלנות. השופט הדגיש שהמערערת נתקלה באחד מהאריחים אולם, מכורח המציאות, לא היה ניתן לצפות שהמדרכה תהיה ישרה לחלוטין, ללא בליטות או שקעים קלים בגובה 1.5 ס"מ. לפיכך, נפילתה של המערערת הייתה בגדר סיכון סביר כתוצאה מהשימוש במדרכה, ולמשיבה לא קמה חבות בגין נזקיה. לא זו אף זו, השופט קבע שלמשיבה לא קמה אחריות בגין הפרת חובה חקוקה. זאת מאחר והתנאי הראשון לקיומה של העוולה - חובה המוטלת מכוח חיקוק, לא התקיים. שכן, התקן עליו הסתמכה המערערת בטיעוניה לא היה בגדר תקן ישראלי רשמי. בסופו של דבר, הערעור נדחה.
.png)
