כלל החסיון בין עורך דין לבין לקוחו הוא מהיסודות של שיטת המשפט הישראלית. הוא מאפשר ייצוג הולם, וזאת מאחר והלקוח יודע שכל פיסת מידע שימסור לעורך דינו תשמש אך ורק לטובת ייצוגו המיטבי ולעולם לא תגיע לגורמים זרים. עם זאת, מתעוררת השאלה אימתי מסתיים החסיון דנן? האם הוא ממשיך להתקיים גם לאחר שהלקוח עלה השמיימה?
יש לכם שאלה?
השאלה המשפטית אשר הוצגה לעיל נבחנה בפרשה שנדונה בבית המשפט לענייני משפחה. במסגרת תובענה שעניינה היה סכסוך בין יורשים, הגיש אחד הצדדים בקשה שלא לאפשר לעורך דינו של המנוח (המוריש) להעיד בנוגע לעסקאות מקרקעין שביצע האחרון. נטען שהתקיים חסיון עורך דין-לקוח ולכן עורך הדין היה מנוע מלהעיד.
טענות הצדדים
התובעים טענו כי מן הראוי היה לשמור על כבוד המת ועל פרטיותו, ומשכך, אסור היה לאפשר לעורך הדין להעיד. זאת מפני שהמידע היה מצוי תחת חסיון עורך דין-לקוח. נוסף על כך, נטען כי המידע המבוקש עסק בעסקאות מקרקעין אשר לא היו קשורות לנכס הספציפי נשוא ההליך המשפט דנן, ולכן אותו המידע כלל לא היה רלוונטי לנושא. בהיותו לא רלוונטי, הרי שמקל וחומר לא נכון היה להפר את החסיון בעטיו.
מנגד, הנתבע טען שהמידע אשר היה חסוי לכאורה יכול היה לשפוך אור רב על הנכס שהיה במחלוקת בתיק דנן. הנתבע טען כי רק במידה ועורך הדין היה מעיד ומגלה את המידע החסר, היה ניתן לברר את המחלוקת בין הצדדים באופן מלא, והסיכויים לגילוי האמת היו גוברים.
בית המשפט הסיר את החסיון
השופט החל בסקירה נורמטיבית של הזכות לחסיון עורך דין-לקוח, לאחר מכן התייחס לטענות הצדדים ולבסוף נתן את פסיקתו. ראשית, צוין כי סעיף 1 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות קובע כי זכות אינה נשמרת לאחר מותו של אדם. אף על פי כן, השופט הפנה לפסיקות קודמות ולדעות מלומדים אשר לימדו כי החסיון אינו פוקע בשעה שהלקוח נאסף אל אבותיו. הסיבות לכך, אותן השופט מנה הן: כבוד המת, שובל האינטרסים אשר נשמר גם לאחר מותו והחשש כי באם יוסר החסיון לאחר המוות אזי לקוחות יחששו לפתוח את סוגר לבם בפני עורכי דינם.
לאחר מכן, הודגש שהגישה המקובלת בפסיקה הייתה שלאחר מותו של אדם הזכות לחסיון עוברת בירושה ליורשיו החוקיים. בהתאם לכך, השופט ציטט פסיקה קודמת אשר קבעה כי "לא יימנע עורך הדין מחשיפת המסמכים שקיבל מהמוכרים והדברים ששמע מפיו מפני יורשיו, כי שלהם המה, וזאת גם אם מי מהיורשים מתנגד לכך".
יתרה מזאת, נקבע שחסיון המת הינו יחסי וחלש יותר מהחסיון בשעה שהלקוח עדיין בן החיים. לפיכך, השופט נדרש לבחון האם היה במסירת המידע החסוי בכדי לפגוע בפרטיותו של הלקוח, ואם התשובה לכך שלילית הרי שמן הראוי היה להסיר את החסיון. בנוסף, נקבע שיש לבצע איזון בין הזכות לפרטיות לבין הזכות למשפט צדק וחקר האמת.
סיכום
לצד הקביעה שהחסיון נמצא בחזקתם של היורשים, ומשכך אין חסיון מן הלקוח עצמו (היורשים), השופט פסק שהמידע דנן לא יכול היה לפגוע בפרטיותו של המנוח, ומנגד הוא היה הכרחי לצורך בירור המחלוקת בין הצדדים. אי לכך, השופט מצא כי האיזון דנן חייב את הסרת החסיון ושמיעת עדותו של עורך הדין. לפיכך, החסיון הוסר.
