תקופה ההתיישנות הנוהגת ברוב המקרים בדין האזרחי עומדת על 7 שנים. עם זאת, מטבע הדברים, יש למניין זה מספר חריגים. אחד מן החריגים קובע כי תקופת ההתיישנות תחל רק מן הרגע בו נודע לתובע על עילת התביעה, ובלבד שפעל באופן סביר בכדי לבררה. במקרה כזה מניין ימי ההתיישנות יחל רק לאחר גילוי העילה, ובלבד שלא חלפו למעלה מעשר שנים מיום התגבשות העילה – במרבית התביעות הנזיקיות מדובר על מועד קרות הנזק.
יש לכם שאלה?
תביעת שיפוי היא תביעה אשר במסגרת רשאי גוף אשר שילם כספי פיצויים לנפגע, לדרוש את החזרת הכספים הללו מן האדם שגרם לנזק. הדוגמה לכך הן חברות הביטוח.
קרנית היא קרן ממשלתית שמטרתה להעניק פיצויים על פי בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (הפלת"ד) במקרים בהם לא היה מבטח לפוגע או לנפגע. מטבע הדברים קרנית מגישה תביעות שיפוי במספרים בלתי מבוטלים. לאור זאת, צפה ועולה השאלה המשפטית: אימתי יחל מניין ההתיישנות לעניין תביעות שיפוי, האם ביום קרות הנזק (התאונה), או ביום בו שולמו כספי הפיצויים לנפגע בידי הגוף שלאחר מכן יתבע שיפוי מן המעוול?
רקע
שאלה זו עמדה במרכזו של דיון משפטי אשר נערך בבית המשפט המחוזי. מדובר בערעור שהגיש אדם אשר קרנית תבעה ממנו שיפוי עבור נזק שגרם לצד ג' והאחרונה באה בנעליו ושילמה את הפיצויים. בערכאה הדיונית נקבע כי התביעה טרם התיישנה וזאת למרות שחלפו למעלה מ-7 שנים מיום התאונה אך לא חלף פרק הזמן דנן מיום ביצוע תשלום הפיצויים בידי קרנית. כנגד קביעה זו ערער הנהג הפוגע אל בית המשפט המחוזי.
טענות הצדדים
המערער, הנהג הפוגע, טען כי בית המשפט קמא שגה כאשר לא דחה את תביעתה של קרנית על הסף, וזאת מחמת התיישנות העילה. שכן, התאונה אירעה כ-13 שנים בטרם הוגשה התביעה בערכאה הדיונית. המערער הוסיף וטען כי לפי סעיף 9 לחוק הפלת"ד חבותו של אדם אשר חוזרים אליו בתביעה תהיה לפי סעיף 89 לפקודת הנזיקין, הקובע כי החבות תחל ביום קרות הנזק. אי לכך, נטען כי תמה תקופת ההתיישנות, ולפיכך היה זה מן הראוי לקבל את הערעור.
מנגד, המשיבה, קרנית, טענה כי שעה שמדובר בתביעת שיפוי, העילה נוצרת ביום בו משולמים הכספים לנפגע ולא ביום בו התרחשה התאונה. לאור זאת, הרי שתקופת ההתיישנות טרם תמה, ועל כן היה נכון לדחות את הערעור דנן.
דיון והכרעה
שופטי בית המשפט האזינו לטענות הצדדים, בחנו את החקיקה והפסיקה הרלוונטית ומסרו את הכרעתם. על פי דעת הרוב נקבע כי זכות השיפוי היא חיוב עצמאי ובשונה מזכות הסוברוגציה, המשפה אינו בא בנעלי הנפגע. צוין כי הדבר אוזכר בפסיקות רבות ואף בדעות המלומדים. נפסק כי זכות השיפוי מתגבשת ביום בו בוצע התשלום, ולא ביום התרחשות הנזק. בנוסף נקבע כי בהתאם לפסיקות קודמות, מן הראוי היה לפרש את סעיף 9 לפלת"ד בצמצום, כך שלא ניתן היה לגזור מההפניה לפקודת הנזיקין גם את תקופת ההתיישנות שהייתה נהוגה שם. מנגד, סעיף 5 לפלת"ד קובע כי בנוגע לתשלום תכוף (שאינו שיפוי), תחל תקופת ההתיישנות ביום ביצוע התשלום. מסעיף זה בית המשפט גזר גזירה שווה גם לעניין השיפוי ולבסוף דחה את הערעור.
לאור העולה מן המקובץ, בית המשפט מצא לנכון לדחות את הערעור.
.png)
