פס"ד ועדת ערר לפי חוק הנכים המכיר בבוגרת קורס כנכה בעקבות שרותה הצבאי

בפס"ד , שניתן ע"י ועדת ערר לפי חוק הנכים תגמולים ושקום, בראשותו של שופט בימ"ש השלום בחיפה, שמעון שר ובהשתתפות חברי הועדה ד"ר וליש וד"ר זילברמן, בערעור על החלטת קצין התגמולים , אשר דחתה את תביעת המערערת , בוגרת קורס חמן תלפיות בצבא, וקבעה כי לא נמצא קשר בין מצבה הנפשי של המערערת לבין תנאי שירותה הצבאי.

הרכב הועדה ציין כי אין חולק כי הפרעות במצבי הרוח היו נחלתה של המערערת בטרם גיוס. במהלך הקורס, תנאי הלחץ הם תנאים קשים ביותר, מבחינה אינטלקטואלית ונפשית. העובדה כי למרות הלחץ אשר הופגן על ידי המערערת ולא נמצא גורם אשר יטול זאת בחשבון על ידי הפחתה בעומס אשר הוטל עליה הביא להאצה והתפתחות המחלה באופן ממשי. במקרה דנן, תנאי השירות הגם שפיזית אינם קשים, הרי הלחץ האינטלקטואלי והנפשי אשר הוטל על המערערת הינו לחץ גדול ביותר, ועפ"י עקרון הגולגולת הדקה, הרי יש להכיר בהחמרה של מצב אשר קינן במערערת.

בנסיבות החליט ההרכב , לאמץ את חוות הדעת מטעם המערערת, וכן לקבוע כי חלה החמרה במצבה. שיעור ההחמרה נקבע ב-50% מכל נכות אשר תקבע למערערת.

---

בעניין: פ' ל'
ע"י ב"כ עודד בולדו המערער/ת
נ ג ד
משהב"ט-אגף השיקום-ק. תגמולים
באמצעות פרקליטות מחוז חיפה המשיב

נוכחים: ב"כ המערער -
ב"כ המשיב - עו"ד גב' דנית עמישב
פסק דין

1. ערעור על החלטת קצין התגמולים מיום 03.04.05 אשר דחתה את תביעת המערערת וקבעה כי לא נמצא קשר בין מצבה הנפשי של המערערת לבין תנאי שירותה הצבאי.

2. טוענת התובעת כי באוקטובר 99' החלה קורס קדם צבאי אינטנסיבי למקצוע קשה במיוחד (חמ"ן תלפיות). מהלך הקורס התאפיין בלחץ נפשי רב ולפיכך פנתה המערערת לקצינת בריאות הנפש (קב"ן). לאחר לבטים, הוחלט כי תישאר בקורס.
המערערת התגייסה ביום 12.03.00 ולאחר הטירונות שולבה במסגרת הכשרה למקצוע ספציפי, אשר נמשכה כ-3 חודשים והייתה כרוכה גם היא בעומס רב. בתקופה זו סבלה המערערת ממצב נפשי דיכאוני ולפיכך פנתה בשנית לקב"ן אשר סברה כי עם סיום הקורס והמעבר לבסיס יוקל לה.
עבודתה של המערערת בבסיס הקבע הייתה אינטנסיבית ולחוצה ומצבה הנפשי המשיך להתדרדר עד כדי התקפי בכי ומחשבות אובדניות. המערערת פנתה שוב לקב"ן וזו הפנתה אותה לטיפול פסיכולוגי. בהמשך, לאחר כשנה, הופנתה להערכה פסיכיאטרית (שהתבררה כמוטעית). הפגישות עם הפסיכיאטר נמשכו עד שחרורה, כעבור כשנה.
המערערת הועברה תפקיד, אך גם הוא היה בבסיס הסגור ובתנאים מלחיצים. בהמשך, בעקבות החמרה במצבה, הועברה לבסיס פתוח כ-7 חודשים לפני תום השירות.
לאחר השחרור המערערת המשיכה בטיפולים פסיכיאטרים, אשר גילו כי האבחנה שנקבעה במהלך שירותה הייתה מוטעית.

המערערת טוענת כי התגייסה כשהיא בריאה בנפשה. הבעיה הנפשית החלה במהלך השירות הצבאי בשל תפקיד יוצא דופן והטלת אחריות כבדה על כתפיה. הטיפול במהלך השירות היה נגוע באבחון לא נכון ומכאן לטיפול לא מתאים למצבה.

3. הוכחת הקשר הסיבתי בין המחלה לתנאי השירות הצבאי:
כאמור, כדי להכיר בתביעתו של חייל חוק הנכים דורש הוכחה כי נכותו נגרמה "עקב" השירות הצבאי. משמעותה של דרישה זו היא הוכחת קשר סיבתי בין הופעת המחלה או החמרתה לבין השירות הצבאי. קשר סיבתי זה מוסק על-ידי בית-המשפט תוך התבססות על המידע הרפואי המוצג בפניו, אך גם תוך הפעלת שיקולים נוספים של מדיניות משפטית. כפי שנקבע על-ידי כב' השופטת בייניש:

"שאלת הקשר הסיבתי (המשפטי) בין מחלה כלשהי לבין השרות הצבאי היא שאלה שבמשפט, ועל כן מסורה היא להכרעתו הסופית של בית המשפט ולא של הרופא; ואולם, בית המשפט יפעיל שיקול דעתו בהתבסס על חוות דעת המומחים המונחות לפניו..."

(ראה רע"א 1521/95 שטיין נ' קצין התגמולים, משרד הביטחון – אגף השיקום. וראה גם ע"א 137/64 וינשטיין נ' קצין התגמולים, בעמ' 519).
חלוקתו של נטל ההוכחה של הקשר הסיבתי הוסברה בעבר על-ידי הנשיא שמגר בע"א 472/89 קצין התגמולים נ' רוט (להלן – הילכת רוט), בעמ' 214:

"נטל ההוכחה בשאלת קיומו של הקשר הסיבתי, המהווה אחד מהנדבכים הדרושים להקמת עילת התביעה, רובץ תמיד על התובע (בהיעדר הוראה אחרת בחוק...). אולם, בעוד שנטל השכנוע, הוא 'החובה מס' 1' כהגדרת השופט אגרנט (כתוארו אז) בע"פ 28/49 בעמ' 523, רובץ על התובע מתחילתו של ההליך ועד לסופו... הרי שנטל הבאת הראיות, הוא 'החובה מס' 2', יכול שיעבור מצד אחד למשנהו במהלך ההליך. כך, גם כאן על התובע להוכיח קיומו של קשר סיבתי לשירות, אולם משהוכיח קיומן של נסיבות מסוימות במהלך השירות, על קצין התגמולים הנטל לסתור קיומו של קשר סיבתי כזה".

הוכחת הקשר הסיבתי המשפטי תישען בראש ובראשונה על הוכחתו של קשר סיבתי עובדתי בין המחלה לבין השירות הצבאי (ר' דנ"א 5343/00 קצין התגמולים נ' אביאן, בעמ' 747).

לשם הוכחתו של קשר סיבתי בין המחלה לשירות הצבאי על התובע להוכיח קיומה של אסכולה רפואית התומכת בעמדתו. שאלת אופן הוכחת קיומה של אסכולה רפואית נדונה בהרחבה ברע"א 2027/94 קליג' נ' קצין התגמולים במשרד הביטחון (להלן – הילכת קליג'). באותו מקרה נדונה השאלה מתי ניתן לומר כי דעה של מומחים מסוימים הפכה אסכולה, וכך נאמר מפי השופט זמיר (שם, בעמ' 537):

"שאלה יפה היא, מתי דעה נעשית אסכולה. מסתמא, אין תשובה ברורה לשאלה זאת, כשם שאין תשובה ברורה לשאלה כמה כבשים עושות עדר. מצד אחד ברור כי אין צורך שדעה תזכה להסכמת הכול, ללא מחלוקת, כדי שתהווה אסכולה. אף אין צורך שדעה תהיה נתמכת בראיות המבססות אותה ברמה של קרוב לוודאי כדי לומר שהיא אסכולה. אך מן הצד השני, אין די בכך שיש מספר רופאים או חוקרים הדוגלים בדעה מסוימת כדי לומר שדעתם מהווה אסכולה, ואף אין די בכך שדעתם באה לידי ביטוי בספרות הרפואית. כדי שדעה תגיע למעמד של אסכולה, צריך שהיא תהיה מקובלת כדעה מבוססת במרכזים רפואיים חשובים, או על דעת מומחים מוכרים בעולם, ואף תוצג כדעה מבוססת בספרי לימוד חדשים בעלי מעמד מקצועי מכובד. בדרך כלל דעה כזאת תהיה מבוססת על מחקרים מדעיים רציניים המצביעים באופן משכנע על תופעה, קשר או הסבר, להבדיל מהשערות, ואפילו הן השערות סבירות שלא הופרכו על-ידי מחקרים".

עוד הובהר בפסק-הדין כי על-מנת שאסכולה תיתפס כמבססת קשר סיבתי בין השירות הצבאי לבין היווצרות מחלה נדרש שיתמלאו בה שני תנאים בסיסיים (שם בעמ' 539-538): ראשית, על האסכולה להגדיר ברמת פירוט סבירה את מהות המצב שגרם למחלה, ואין די בקביעה כללית ומעורפלת. שנית, נדרש שהאסכולה תקבע כי קיים קשר סיבתי ברמה גבוהה של הסתברות ("מתקבל מאד על הדעת") בין הנסיבות המסוימות שאליהן נחשף התובע במהלך שירותו לבין גרימתה או החמרתה של המחלה. היינו, שהאסכולה הרפואית תקבע כי "מתקבל מאוד על הדעת" שתנאי השירות גרמו למחלה או החמירו אותה.

נזכיר כי קיומה של אסכולה התומכת בעמדתו של התובע היא הוכחה לכאורה בלבד לכך שמחלתו נגרמה עקב השירות הצבאי. במצב כזה עובר נטל הבאת הראיות לקצין התגמולים, ועליו להוכיח כי נכותו של התובע לא נגרמה ולא הוחמרה עקב תנאי השירות. במקרים קיצוניים ייאלץ בית-המשפט להכריע בין אסכולות רפואיות מנוגדות ומבוססות שהוצגו על-ידי הצדדים. אופן ההכרעה במקרים אלה הוסבר על-ידי השופט ויתקון בד"נ 3/70 קצין התגמולים נ' בוסאני , בעמ' 643-640 תוך שהוא מתייחס לנסיבות המקרה שנדון בפניו:

"...לא היה כאן מקרה רגיל של אבחנת מחלה או קביעת סיבותיה, אלא מחלוקת בין שתי אסכולות על האטיולוגיה של מחלה מיוחדת זו [מחלת הסכיזופרניה – ת' א']. בהחלטת הוועדה לא הובאו כל נימוקים העשויים להראות, למשל, שהדעה, שד"ר פאליק דוגל בה, מקובלת יותר בעולם הרפואה מזו שהוצגה על-ידי ד"ר אנין וד"ר הקר, או שהיא זכתה לתמיכה רחבה ונכבדה יותר. לא נאמר בשום מקום שאחת האסכולות אינה אלא דעת מיעוט או דעה מיושנת או יוצאת דופן או כל היוצא בכך. אף לא היה רמז שאחת מהן אינה אלא בחזקת שמא ואילו השניה בחזקת ברי. לדידנו, שתיהן ראויות להתקבל במידה שווה.
במצב כזה – שיש לקוות שהוא נדיר למדי – היה על בית-המשפט להגיד, מי משני הצדדים, הנכה או קצין התגמולים, ייצא מן המערכה וידו על העליונה. בכך לא העדיף בית-המשפט את האסכולה 'המקילה' על האסכולה 'המחמירה' אלא במובן זה, שמשקבע שבמצב של תיקו וחוסר הכרעה בין שתי האסכולות יד הנכה על העליונה, ממילא יצא הדין כדברי האסכולה המקילה...
...
...הדעות הרפואיות – כפי שאמרנו – סותרות זו את זו, אך אין אפשרות לומר, איזו מהן הנכונה. אין לי ספק שבמשפט אזרחי רגיל היינו אומרים שבמקרה זה יד הנתבע על העליונה... אם כן, על שום מה נאמר שהנכה התובע תגמולים יצא ידי חובתו, כשהמסקנה שנכותו נגרמה או הוחמרה עקב שירותו מתבקשת לא פחות, אך גם לא יותר, מהמסקנה ההפוכה?
...הייתי אומר ששיקולים שבמדיניות החוק עצמו דורשים קביעת כלל, שבהיות דעות המומחים שקולות כמו כאן, מצטמצמת חובת הראָיה המוטלת על הנכה לכך שהוא יוצא ידי אחת מהן".

עמד על כך גם השופט זמיר בפרשת קליג' הנ"ל (בעמ' 535):

"אכן, כפי שהפסיקה מלמדת, בית המשפט נוטה להקל, ולא להחמיר, עם התובע תגמולים בשל מחלה שנגרמה תוך כדי שירות בצבא או במשטרה. לפי הפסיקה, אם קיימות שתי אסכולות רפואיות מבוססות, החלוקות בשאלה אם תנאי השירות או אירוע מסוים בשירות גרמו או החמירו מחלה מסוימת, וקיים מצב של תיקו בין האסכולות, יעדיף בית המשפט את האסכולה המיטיבה עם התובע. אך כך הדבר רק כאשר מדובר באסכולות מבוססות".

וראו גם ע"א 408/70 הנ"ל, בעמ' 362 מול אות השוליים ה' וכן ע"א 5555/92 עזבון המנוח נתן בסון ז"ל נ' קצין תגמולים.

אכן, בנסיבות שברור בהן כי קיימות בעולם הרפואה כמה אסכולות אשר לא ניתן להכריע ביניהן, יש ללכת לקראת התובע ולומר כי משום שהוכיח את קיומה של אסכולה התומכת בעמדתו שלו, הרי שעמד בנטל שהוטל עליו והוא זכאי לפיצוי. אך זאת רק אם מדובר באסכולות מבוססות נוגדות שלא ניתן להכריע ביניהן, ואם קצין התגמולים לא הראה כי בנסיבות הספציפיות נשלל הקשר הסיבתי בין השירות הצבאי לבין המחלה. הסטייה מן הכלל הראייתי הרגיל של "המוציא מחברו – עליו הראיה", הקובע כי שוויון הסתברויות בין עמדת התובע לעמדת הנתבע מביא לדחיית תביעתו של התובע, מוצדקת במקרה זה בשל אופיו הסוציאלי של חוק הנכים (ראה ע"א 6274/92 רזי נ' קצין התגמולים (להלן – פרשת רזי ), בעמ' 330).

ההלכה המשפטית אף דנה במצב שבו אין בידי התובע – או הנתבע, קצין התגמולים – כל דרך להצביע על אסכולה התומכת בקיומו של קשר סיבתי בין השירות הצבאי למחלה או שוללת אותו. בפרשת רזי התייחס השופט מצא למצב כזה ואמר (בעמ' 338):

"נראה לי, כי ביחס למחלה שאין לגביה מידע רפואי מבורר וחד-משמעי, יש להבחין – הבחן היטב – בין מקרה שבו אסכולות רפואיות שונות חלוקות ביניהן בדבר סיבותיה ודרך עלילותיה של המחלה, לבין מקרה שבו שום גורם רפואי בר-סמכא אינו טוען לדרך עלילות מסוימת...
...במקרה מן הסוג השני: כאשר אין שום גורם רפואי בר-סמכא המאשר את קיומו של קשר סיבתי בין מחלה מסוימת לבין חבלה מסוימת (או לבין נסיבות אחרות הכרוכות בשירות הצבאי), כי אז אין לחייל התובע במה להיאחז, ודין תביעתו להידחות. חשוב להטעים, כי היעדר היכולת לשלול את קיומו של קשר סיבתי אפשרי (שהוא עצמו פועל-יוצא מחוסר ידיעת סיבותיה ודרך עלילותיה של המחלה) אין בו כדי להקים הנחה בדבר קיומו של קשר סיבתי. יפים לכאן דברי הנשיא שמגר בד"נ 38/84:
'אוסיף כי גם אינה מקובלת עלינו סברה לפיה, כל מקום בו מדע הרפואה לא גילה קשר סיבתי בין גורם פלוני לבין מחלה פלמונית, יש עדיין יסוד להנחה כי קיים קשר סיבתי כאמור. מסקנה כאמור עלולה היתה להביא לכך כי כל הבלתי ידוע בעולם הרפואה – והוא לצערנו אינו מועט – הופך לעולם לגורם שאינו ניתן לסתירה או להפרכה'".

לאורן של ההלכות שצוינו לעיל נבחן את המחלוקות אשר בפנינו.

מקום בו מצוין שמה של המערערת, ייכתב "המערערת", בשל טעמי חיסיון.

4. החלטת הועדה הרפואית, ד"ר איילה שיינקמן, מיום 03.03.05
"...
התפתחות המחלה: בגיל 9 מתוארת תקופה של שינויים במצב רוח, מחשבות אובדניות ודימוי עצמי נמוך. עברה הערכה פסיכיאטרית ללא ממצא של מחלה נפשית וללא המלצה לטיפול. מאז מתארת המערערת תקופות חוזרות של מצב רוח ירוד. בתקופת תיכון, עם המעבר למסגרת לימודים אחרת, סבלה מחרדות קשות, הפרעות אכילה, מצב רוח ירוד וקשיים ביחסים בין אישיים. עברה טיפול קצר אצל פסיכולוג.
במהלך קורס טרום צבאי הרגישה ש"זה גדול עלי", חששה מרמת האחריות. פנתה לייעוץ לקב"ן והחליטה להישאר בקורס. אחרי הגיוס, למרות שהסתדרה היטב מבחינה חברתית ו"היה לי טוב מאוד", הו]יעו מחשבות אובדניות, מצב רוח ירוד עם נטייה לבכי. יש לציין שבאותה תקופה היו בעיות בבית הקשורות למות.
עקב מצבה פנתה המערערת לקב"ן. היא התחילה לקבל טיפול פסיכולוגי ובהמשך – טיפול פסיכיאטרי. אובחנה כסובלת מהפרעה דו-קוטבית מסוג שתיים. טופלה ע"י נוגדי דיכאון, נוגדי חרדה וליטיום. למרות הרגשה שהיא "זומבי" ומחשבות על מות המשיכה לתפקד (קיבלה קיצור שעות העבודה)ץ 7 חודשים אחרונים של שירות הייתה בבסיס פתוח, תפקדה היטב. לא ברור האם היה מצב דיכאוני: לא הייתה פגיעה בתפקוד מקצועי או חברתי, לא היו הפרעות שינה או הפרעות בתיאבון ולא שינויים במצבי הרוחץ המשיכה עם טיפול תרופתי ופסיכולוגי עד לשחרור.
הפסיקה כל טיפול אחרי שחרור. עם תחילת לימודים בטכניון פיתחה מצב דיכאוני ופנתה לטיפול פסיכיאטרי. מטופלת באופן קבוע ע"י לוסטרל ופסיכותרפיה.
...
דיון: הנ"ל סובלת מהפרעה אפקטיבית דיכאונית מאז ילדותה. יש לציין שהמערערת הגיבה ע"י החמרה במצבה הנפשי לכל שינוי במהלך חייה: העברה ממסגרת לימודית אחד לשנייה בזמן בית הספר, גיוס לקורס ולצה"ל, נסיעה לחו"ל והתחלת לימודים בטכניון. פרט ללחץ ואחריות, שירות צבאי תרם רבות למערערת בתחום החברתי ושיפר את היכולת שלה ביחסים בין אישיים. זאת הייתה הסיבה העיקרית לבחירתה להישאר בשירות. החמרה של גלים דיכאוניים היא מהלך טבעי של מחלתה אשר פרצה לפני גיוסה.
אין קשר בין שירות למחלתה. ".

5. חוות דעת המומחה מטעם המערערת, ד"ר דוד ליבה
"...
קורות חיים
...
מתוארים שני משברים רגשיים בצעירותה:
בגיל תשע הסתמנה הפרעה בהתנהגות המתוארת על ידי המורות בהפניה להערכה: שינויים קיצוניים במצב הרוח, הבעת מחשבות אובדניות בעת תסכול ודימוי עצמי נמוך... בהערכה הפסיכיאטרית ע"י דר' מ. קומר לא התרשמה מסימנים פסיכיטיים, הניחה קשר בין המשבר המשפחתי למצבה והמליצה ביצוע טסט. לא הייתה המלצה לטיפול תרופתי ולא אובחנה מחלה. המשבר נרגע והמערערת המשיכה לתפקד ברמה טובה, אולם מתארת תקופות חוזרות עם מצבי רוח ירודים.
עם המעבר לתיכון, עברה כמקובל במשקה למוסד פנימייתי, שם התקשתה תחילה לשאת את הניתוק מההורים והיו קשיים עם תלמידים בשכבה ... בסוף כיתה י' הייתה בטיפול פסיכולוגי כ- 10 פגישות, ועברה גם הערכה פסיכודיאגנוסטית. המערערת דיווחה על כך בלשכת גיוס.
באותה תקופה סבלה מחרדות קשות, ופיתחה הפרעת אכילה סמויה ... היא התגברה על כך ללא טיפול או הפרעה בתפקוד. סיימה בגרות בציונים טובים מאוד.
... היא התגייסה עם מוטיבציה גבוהה מאוד ורצון להיות בחייל ותפקידים ייחודיים, אך לא הסתירה בפני גורמי המיון בלשכת הגיוס את קשייה הנפשיים ואת תולדות הטיפולים שלה.
...
דיון
המערערת החלה לסבול במהלך שרותה הצבאי מהפרעה במצב הרוח. אובחנה בצבא כסובלת מהפרעה דו קוטבית סוג 2. וטופלה על ידי תרופות אנטי דיכאוניות, מייצבי מצב רוח ופסיכותראפיה. הטיפול לא הביא לרמיסיה מלאה. למרות שהיה ידוע לשלטונות הצבא קודם לגיוס על פגיעותה של המערערת היא נבחרה למקצוע קשה, מלחיץ ודרשני במיוחד.
כפי שמצטייר מדיווחיהם של הפסיכולוג והפסיכיאטר הצבאיים, הרי מפקדיה לאורך כל השירות העדיפו להמשיך ולהשתמש בכישוריה, גם כאשר היה ברור שהלחץ הרב מביא להחמרה הולכת וגדלה במצבה הנפשי, עד התפתחות מחלה ממשית.
למרות סימני האזהרה בקד"צ לא הועברה למקצוע פחות מלחיץ, צעד, אשר יתכן והיה מונע את התפתחות המשבר והמחלה. בדו"ח הפסיכולוג הצבאי מתואר: "בעת ששהתה בבסיס ההדרכה פנתה אל הפסיכולוג ... והתלוננה על מצוקתה ועל תחושתה שאינה מתאימה לתפקיד שנבחרה למלא. המערערת הייתה אמביוולנטית לגבי אפשרות הנשירה ולכן סוכם שתנסה להשתלב במסגרת הבסיס ורק אחר כך לבדוק את עמדתה. לאחר שהצבתה בבסיס לא הטיבה עמה, היא פנתה אל הקב"נית בבקשה לקבל סיוע. אפשרות עזיבתה נשקלה והוצע למערערת לפנות לטיפול פסיכולוגי כדי לנסות להתמודד עם השרות".
למעשה המסגרת הצבאית שידרה למערערת שהיא זו שצריכה לקחת על עצמה את ההחלטה לעזוב את המקצוע. המערערת הייתה מודעת להשקעה שצה"ל השקיע בה בקד"צ ולהערכה כי היא מוכשרת לתפקיד, והתקשתה לקחת על עצמה לאכזב את המסגרת. לאחר כחודש של טיפול פסיכולוגי, כאשר הופנתה להערכה פסיכיאטרית עקב היותה: "מוצפת במחשבות אובדניות ... דיכאון בלתי נסבל, תחושות אי שקט ובכי ללא הפסק" (התיק הרפואי). לא נמצא לנכון להקל עליה, אלא, כותב הפסיכיאטר "בכל עת שהוצע לה לסיים את השרות, בחרה להמשיך ולהתמודד". עול ההחלטה נשאר על כתפיה למרות שהייתה במצב דיכאוני קשה.
העבודה הרבה במסגרת הצבאית פגעה באפשרותה לקבל טיפול מיטבי כפי שכותב הפסיכולוג: "בשל עומס העבודה (של המערערת) והקושי להגיע לשתי פגישות שבועיות, סיכמתי איתה על שיחת טלפון שבועית... ועל פגישת טיפול קבועה". כמו כן הוא כותב: "מוסר העבודה הגבוה, ורצונה להשתלב ולהיות כמו שאר החיילים, יצרו אצל המערערת תחושה קשה של נחיתות וחרדות".
להערכתי, אילו המערכת הייתה מחליטה להציבה במקום ההלום את כישוריה הרבים, ואת כוחותיה באותו זמן, שהיו מעטים למדי, הייתה המערערת זוכה להזדמנות הוגנת יותר להתמודדות.
מחלתה של המערערת נמשכת כשלוש שנים וחצי, ולהערכתי מדובר במחלה קבועה אשר תחייב טיפול במהלך כל חייה.

לסיכום
המערערת חלתה לראשונה במהלך שרותה הצבאי בהפרעה אפקטיבית. היא נזקקת ותזקק לטיפול פסיכיאטרי (תרופתי ושיחתי) לכל חייה. היא סובלת מסימנים קליניים מובהקים וקבועים, שאין בהם הפסקות, המגבילים את ההתאמה הסוציאלית ואת כושרה להתמודד עם לימודים ועבודה באופן ניכר וקבוע.
על כן הנני קובע את נכותה, שנגרמה במהלך שרותה הצבאי, לחמישים אחוז (50%), לפי סעיף 34 ה – לתקנות הביטוח הלאומי. מדובר בנכות קבועה ויציבה. ".

6. עיקר הסיכומים
המערערת טוענת כי הקורס הקדם צבאי היה אינטנסיבי ותובעני, תימוכין לטענה זו נמצא גם בתצהירו של מפקדה אשר הוגש מטעם המשיב. הן תקופת השירות אופיינה בלחץ עבודה רב. אבחנת המחלה הייתה שגויה ובעקבותיה הטיפול שניתן לה במהלך השירות.
גם אם נקבל את עמדתה של המומחית מטעם המשיב כי המערערת סובלת למעשה ממחלה זו עוד מילדותה, הרי שהמערערת מעולם לא קיבלה טיפול תרופתי בעברה, ולכל הפחות יש להכיר בהחמרה עקב השירות הצבאי. בעברה, לא אובחנה כל מחלה אצל המערערת.
שני המומחים מסכימים כי מדובר במחלה נפשית דיכאונית מתמשכת. ככלל, תופעה נפשית פתולוגית "טבועה בנפשו של אדם, וממקום מחבואיה שם יכול שתתפרץ ויכול שתישאר רדומה עד לסוף ימיו של אדם" (ע"א 652/64 פרשת בוסאני). ככזו, מדובר במחלה קונסטיטוציונלית (ע"א 5325/04 פרשת רפי לוי) וכאשר פרצה לראשונה בזמן השירות ועקב אירועים הקשורים לשירות, יוכר קשר סיבתי בין המחלה לבין השירות, גם אם המחלה יכלה להתפרץ שלא עקב השירות. במקרה זה קמה חזקה למערערת כי המחלה נגרמה במחואה עקב השירות ולא רק הוחמרה על ידיו, נטל ההוכחה עובר למשיב (פרשות אביאן ורוט). עצם קיומה של המצוקה הנפשית, שאף הצדיקה טיפול פסיכולוגי לפני השירות הצבאי, אינה מהווה ראיה כאילו פרצה המחלה הנפשית קודם לשירות (ע"א 1712/03 ביהמ"ש קיבל העמדה כי מדובר בקשיים בלבד לפני השירות הצבאי ולא במחלה נפשית). גם כאן, לא אובחנה כל מחלה נפשית אצל המערערת טרם הגיוס.
במקרה דנן, עסקינן בשירות תובעני, מיוחד ויוצא דופן, שירות שאינו שגרתי והמקיים את שני המבחנים, הסובייקטיבי והאובייקטיבי.

מאידך, לאחר שסקר את עברה של המערערת, הקשיים המשפחתיים, החברתיים והשינויים שחוותה במשך חייה, טוען המשיב כי עסקינן במחלה אשר פרצה טרם השירות. המערערת סבלה מהפרעה אפקטיבית דיכאונית מאז ילדותה והייתה מטופלת על ידי רופאים שונים מגיל צעיר. מצבה כיום הינו המשך טבעי של החמרת גלים דיכאוניים של מחלתה אשר פרצה בילדותה וללא כל קשר לשירות הצבאי.
באשר לתנאי שירותה, אף אם נזנח הטענה להיסטוריה הנפשית של המערערת, הרי שירותה הצבאי תרם לה רבות מבחינה חברתית ושיפר את יכולתה ביחסים הבין אישיים, זו הסיבה שלמעשה בחרה להישאר בשירות הצבאי. אין מדובר בלחצים ומתחים שאין להם מקבילה בחיי האזרחות.
המערערת לא הוכיחה כי מחלתה נגרמה בתקופת שירותה הצבאי ועקב אותו שירות.


החלק האופרטיבי:
בספרו של עומר יעבץ חוק הנכים תגמולים ושיקום חקיקה ופסיקה והיבטים משפטיים הוצאת פרלשטיין - גינוסר המהווה את התנך בתביעות על פי חוק הנכים נדונה הסוגיה מתי בית המשפט הכיר במתח ומאמץ ובשירות לצורך קביעת פגימה אשר קשורה לשירות הצבאי ומתי לאו.
על פי האמור בספרו של עו"ד יעבץ יש להבחין בין הלחץ הנפשי הסוביקטיבי ובין הלחץ הנפשי האוביקטיבי שנובע ישירות מתנאי השירות הצבאי.
מרכיב חשוב בקביעת הקשר הינו משך השירות בתנאי לחץ. כאשר עסקינן בשירות ממושך ואין זה המקרה דנן, השאלה מסתבכת ויש לעיתים והועדה דוחה את הערעור. ראה פרשת רוט, וכן עמודים 98-99 לספר.
במקרה דנן, השתכנעה הועדה כי המערערת הגיעה לצבא כאשר ברקע בעיה נפשית כלשהיא אשר טרם הגיעה לכדי התפרצות.
חוות הדעת אשר הוצגו בפנינו הציגו גישות שונות. מחד - גישתה של ד"ר איילה שיינקמן אשר באה לידי ביטוי בחוות דעת מיום 3.3.05 ועיקרה נדון לעיל כאשר המסקנה הסופית היא כי המערערת סובלת מהפרעה דכאונית מאז ילדותה, ולמעשה כל שינוי במצב חייה הביא אותה לידי שינוי במצבה הנפשי. מוסיפה עוד ד"ר איילה שיינקמן כי הצבא אף הביא לשיפור במצבה.
מאידך, בחוות הדעת מטעם המערערת על ידי ד"ר דוד ליבה מוצג הסיפור כסיפור אחר לחלוטין, ואומר כי חוות דעת זו, משכנעת יותר את הועדה, ויש בה כדי להצביע על יתדות ומסד חזקים יותר לקביעה אשר יצאה תחת ידיו.
אין חולק כי הפרעות במצבי הרוח יהיו נחלתה של המערערת בטרם גיוס.
במהלך הקורס אשר אותו אחר מחברי הועדה מכיר באופן אישי אכן תנאי הלחץ הם תנאים קשים ביותר, מבחינה אינטלקטואלית ונפשית. העובדה כי למרות הלחץ אשר הופגן על ידי המערערת ולא נמצא גורם אשר יטול זאת בחשבון על ידי הפחתה בעומס אשר הוטל עליה הביא להאצה והתפתחות המחלה באופן ממשי.
סבורני כי במקרה דנן, תנאי השירות הגם שפיזית אינם קשים, הרי הלחץ האינטלקטואלי והנפשי אשר הוטל על המערערת הינו לחץ גדול ביותר, ואם יטול את עקרון הגולגולת הדקה, הרי יש להכיר במצב כפי שציין ב"כ המערערת במקרה דנן, בהחמרה של מצב אשר קינן במערערת.
בנסיבות אשר ראינו לפנינו, החלטנו, לאמץ את חוות הדעת מטעם המערערת, וכן לקבוע כי חלה החמרה במצבה. שיעור ההחמרה נקבע ב-50% מכל נכות אשר תקבע למערערת.

בנסיבות, נעשה צו להוצאות סך 5,000 ₪. וכן שכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪.
הערעור התקבל.
ניתן היום א' בשבט, תשס"ח (8 בינואר 2008) בהעדר הצדדים.

שמעון שר, שופט
יו"ר הוועדה ד"ר וליש
חבר הוועדה ד"ר זילברמן
חבר הוועדה

קלדנית: לימור ב.