בסעיף 34י לחוק העונשין מצוי סייג לאחריות פלילית והוא נוגע לטענת ההגנה העצמית. לפי סעיף זה, אדם לא יישא באחריות פלילית אם ביצע מעשה אשר היה דרוש באופן מיידי על מנת להדוף תקיפה שלא כדין. על פי הסעיף, מן התקיפה צריכה לעלות סכנה מוחשית של פגיעה בחייו, בחירותו, בגופו או ברכושו של הפועל או של אחרים. עם זאת, סייג זה אינו חל במקרים בהם התנהגות האדם היא פסולה והיה ניתן לצפות שבעקבותיה תתפתח הסיטואציה אשר בגינה נדרש האדם להגן על עצמו או על האחר. יש לציין כי על פי סעיף 34טז' לחוק העונשין, סייג זה לא יחול לו מעשה ההגנה אינו סביר בנסיבות העניין. הפרשה הנידונה עוסקת בסייג זה.
יש לך שאלה?
כנגד הנאשם הוגש כתב אישום בגין עבירת גרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות. על פי עובדות כתב האישום, הנאשם עבד בחנות מאפים ובאחד מן הערבים בהם עבד היה עומס רב בחנות. שניים מן הלקוחות אשר המתינו בתור דרשו מהנאשם שירות מהיר, אך כאשר הוא ביקש מהם להמתין לתורם, חצו השניים את דלפק המכירה והחלו להכות אותו. אחד מן התוקפים תחב אצבעותיו לעיניו של הנאשם והאחר ניפץ על ראשו צלחת חרס כבדה, דבר אשר גרם לדם רב לכסות את פני של הנאשם. על מנת להגן על עצמו, לקח הנאשם סכין נופף אותו באוויר ודקר את אחד מן התוקפים בבטנו. לאחר מכן הנאשם רדף אחד התוקפים אל מחוץ לחנות המאפים, וזאת על מנת לרשום את מספר לוחית הרישוי של רכבם. השוטרים הגיעו אל בית החולים וגבו את הודאתו של הנאשם בעובדה שדקר את אחד התוקפים. על כך הואשם הנאשם בעבירה האמורה.
טיעוני הצדדים
התביעה סברה כי הנאשם דקר את אחד התוקפים מתוך כוונה ועת שהתוקפים החלו בנסיגה מן המקום. עמדה זו התבססה על עדותו של הנאשם במהלך חקירותיו ועל צילומי מצלמת האבטחה במקום. מנגד, הנאשם טען כי התנהגותו חסתה תחת סייג ההגנה העצמית, לפי סעיף 34י' לחוק העונשין, וזאת משום שהיה תחת סכנה מוחשית בעת קרות הארוע. יש לציין כי מוכרת החנות ציינה בפני בית המשפט כי במקום שררה תחושת אימה עת שהתוקפים תקפו את הנאשם.
ההכרעה
בית המשפט קבע שמצלמת האבטחה במקום כיסתה רק את המקטע המסיים של פעולת הנאשם כשסכין המטבח בידו. כלומר, לא היה ניתן לראות מה עשה הנאשם סמוך לפני כן. הודגש שלא מן הנמנע היה שעד לדקירה הנאשם אכן נופף בסכין במטרה להבריח את תוקפיו ומשעשה כן משך רגעים ספורים וציפייתו למנוסת התוקפים נכזבה, הלה ביצע, בכוונה או לא, את פעולת הדקירה הישירה.
כמו כן, בית המשפט קבע כי התביעה לא הוכיחה מעבר לספק הסביר הנדרש בהליך הפלילי שהדקירה התבצעה עת שהתוקפים החלו לנוע לאחור. בעניין זה, הודגש כי הנאשם הודה מהשלב הראשוני – הודייה עליה חזר במהלך כל ההליך – בדבר דקירת אחד התוקפים. מכך בית המשפט למד כי הנאשם היה מהימן ודובר אמת. מעבר לכך, בית המשפט קבע כי גם לו הנאשם היה דוקר את התוקף בעת שנע לאחור אזי ש"פעולת הדקירה נעשית כתגובה מיידית צמודה לפעולת התקפה אלימה וחמורה כנגד הנאשם", ולכן כפועל יוצא – הנאשם הגן על עצמו.
בית המשפט קבע כי "בנסיבותיו של הנאשם שהיה נתון להתקפה קשה, עינו פגועה, ראשו זב דם ושני תוקפיו נראים כאחוזי אמוק, לא זו בלבד שהוא היה רשאי להגיב ולא היה צריך להמתין לראות מה יילד רגע, אלא אף גם זאת שאי אפשר לדרוש ממנו, באותו רגע מר ונמהר, לשקול את מהלכיו במאזני מעבדה מדויקים". נטען כי פרשנות דווקאית של דרישת הנחיצות והסבירות הייתה עלולה לרוקן מתוכן את סייג הההגנה העצמית לאחריות הפלילית. לאור כך, בית המשפט זיכה את הנאשם מן האשמה אשר יוחסה לו בכתב האישום.
.JPG)
