משפט פלילי – על קו הגבול שבין רשלנות לבין פזיזות
כידוע האלמנט המבחין בין עבירות ההמתה במשפט הישראלי הוא היסוד הנפשי, קרי, כאשר פלוני מבצע מעשה הגורם למותו של אדם, ייתכנו שלושה מצבים: ראשית, באם המעשה בוצע בכוונת תחילה, הרי שמדובר ברצח. שנית, במידה והנאשם קטל את קורבנו תוך אדישות או קלות דעת אזי מדובר בהריגה בלבד. שלישית, בהנחה והנאשם התרשל בלבד, הרי שמדובר בעבירה של גרם מוות ברשלנות. לעיתים הקו המפריד בין היסודות הנפשיים לעיל עלול להיות דק ביותר. לדוגמה אדם הנוהג בפראות ודורס אדם אחר, יכול שיועמד לדין באשמת הריגה ויכול שיתייצב בפני אישום בגין גרם מוות ברשלנות בלבד. קושי נוסף המתעורר בהקשר זה עוסק באי היכולות לדעת את צפונות נפשו של אדם, האם צפה את האפשרות הקטלנית והיה אדיש או קל דעת אליה, או שמא כלל לא צפה את שהיה צריך לצפות, ובכך התרשל. לצורך כך, קמה החזקה "כי אדם מודע תוצאות הטבעיות של מעשיו", בשורת פסקי דין נקבע כי זוהי חזקה עובדתית הניתנת לסתירה, ולא חזקה משפטית מוחלטת.
תיאור המקרה
לפנינו פרשה סבוכה ומורכבת, אשר במסגרתה נדרש בית המשפט לסווג את היסוד הנפשי שקינן במוחה של אישה שהמיתה את בעלה. הנאשמת והמנוח חיו שנים רבות יחד, ובמהלך השנים הללו התעלל המנוח בנאשמת בצורה מילולית ואף פיסית. בקביל החל מצבו הבריאותי מדרדר בצורה תלולה לאורך השנים, עד שסמוך בטרם מצא את מותו היה המנוח עיוור וחולה דיאליזה.
מכתב האישום עלה כי על רקע יחסיהם הסבוכים של בני הזוג, באחד הריבים ביניהם, השליך המנוח מאפרה על הנאשמת, וזו בתורה חבטה בראשו בעזרת אגרטל. המנוח אושפז ונפטר כעבור ימים מספר.
השאלה אשר ניצבה בפני בית המשפט היא, אפוא, האם התקיים בנאשמת היסוד הנפשי, האם הייתה מודעת ל"טיב המעשה, לקיום הנסיבות ולאפשרות הגרימה לתוצאות המעשה" ולעניין התוצאה, האם הייתה אדישה או קלת דעת ביחס אליה, או שמא התרשלה התרשלות חמורה בלבד.
דיון והכרעה – הנאשמת לא ביצעה את המעשה במחשבה פלילית
בית המשפט בחן את נסיבות האירוע, האזין לטענות הצדדים והתעמק בפסיקות קודמות בטרם נתן הכרעתו. בית המשפט ציין את קיומה של חזקת המודעות, קרי, שניתן לראות אדם כמי שמודע לתוצאות הטבעיות של מעשיו. עם זאת, הודגש כי זו חזקה הניתנת לסתירה אשר יש לבוחנה בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה לגופו. בית המשפט ציין כי דרך כלל מעשה של הכאת אדם חולה בראשו באמצעות אגרטל כבד יכול היה ללמד על מודעותו של מבצע המעשה לתוצאה הקטלנית האפשרית של הדבר. אף על פי כן, בית המשפט קבע כי במקרה דנן לא היה נכון להפעיל את החזקה העובדתית הזו. בית המשפט הסביר את גישתו: הנאשמת סבלה לאורך שנים מסכת של התעללויות והשפלות מצידו של בעלה, וביום האירוע הושפלה במשך שעות על ידי המנוח, שהגדיל לעשות והשליך לעברה מאפרה, או אז איבדה הנאשמת את שלוות רוחה, ובאינסטינקטיביות חבטה בראשו של בעלה המנוח. בית המשפט קבע כי כלל נסיבות האירוע לידו על פעולה ספונטאנית ואינסטינקטיבית של הנאשמת, אשר קטלה את המנוח ללא שצפתה את האפשרות הקטלנית של פעולתה. לאור זאת, הורשעה הנאשמת בעבירה של גרם מוות ברשלנות ולא בעבירת ההריגה.
.JPG)
