מהי האגרה שתשולם בעת תביעה על פי פוליסה אובדן כושר עבודה?

בית המשפט פסק לטובתו של התובע וקיבל את טענתו לעניין גובה האגרה שתשולם בעת הגשת תביעה מכוח פוליסת ביטוח לאבדן כושר עבודה. הצדדים היו חלוקים באשר למהות האגרה וגובהה. השופטת פסקה שהתביעה דנן נכנסה לגדרה של תביעת פיצויים לנזקי גוף ולכן היה ראוי לחשב את האגרה על פי התקנות שהסדירו את תשלומי האגרות בתביעות מסוג זה.

יש לכם שאלה?
פורום תביעת ביטוח
פורום אובדן כושר עבודה
פורום ביטוח - נזקי רכוש


במקרה זה, עמדה במרכז המחלוקת השאלה בדבר מהות האגרה שתשולם בעת הגשת תביעה לתשלום על פי פוליסה לביטוח אובדן כשר עבודה. מחד גיסא, התובע טען כי האגרה תחושב כאגרה המשולמת בתביעת נזקי גוף. מאידך גיסא, טענה הנתבעת כי האגרה תחושב על פי שווי הנושא. עמדה זו נתמכה על ידי הפרקליטות.

דיון והכרעה

השופטת ציינה שגישות הצדדים היו מוכרות בפסיקה, אולם העניין טרם הוכרע בבית המשפט העליון. המסגרת הנורמטיבית לדיון בנושא נמצאה בתקנות בית המשפט (אגרות), התשמ"ח – 1987. בסעיף 1 לתקנות נקבע כי תביעה לתשלום פיצויים בשל נזקי גוף כוללת גם תביעת שיפוי או פיצוי על תשלום פנסיה וכל הוצאה אחרת ששולמה או תשולם בשל נזקים אלו. התקנות לא הגדירו מהם אותם נזקי גוף ולכן השאלה שהתעוררה במקרה דנן הייתה, האם כוונת מתקין התקנה הייתה לכלול כל עילה של נזק גוף, או שמא נעשתה הבחנה בין נזקי גוף בלתי קצובים לבין נזקי גוף ששולמו מכוח פוליסה. כלומר, נזקים קצובים. במקרה כזה, האגרה תשולם לפי חישוב של 2.5% בהתאם לתקנות.

הפרקליטות טענה כי היה מקום לחשב את האגרה לפי שווי התביעה הכספית. טענה זו התבססה על שני פסקי דין בהם הורה בית המשפט על תשלום האגרה על פי סיווג התביעה ככספית ולא כתביעה לנזקי גוף. באחד מפסקי הדין נקבע כי יש להבחין בין תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שעסקה בעוולה שבוצעה כלפי התובע, לבין תביעה על פי התקשרות חוזית.

השופטת קבעה כי באותו הליך, האבחנה בין נזקי גוף לבין תביעות כספיות נעשתה בתקנות בשל היעדר יכולת להעריך בשלב הגשת התביעה את גובה הנזק. אולם, במידה שהיה ניתן להעריכו ולתבוע סכום קצוב, היה צריך לשלם את האגרה לפי אותו סכום. כלומר, האבחנה בין האגרות על פי שיטה זו הייתה על פי מבחן העילה ולא מבחן הסעד. תוצאה זו אושרה בשורה של פסקי דין שונים.

השופטת ציינה כי במקרה אחר, בו נידון נושא דומה למקרה דנן, הוגדר הסעד כסעד הצהרתי ונקבע כי המבחן אותו היה להחיל לעניין האגרות היה מבחן הסעד ולא מבחן העילה. נקבע שבצד ההסדר הכספי היחסי לתביעה הכספית, היו קיימים הסדרים מיוחדים בהליכים ששווים לא היה ניתן לביטוי כלכלי ובפרט, הליכים שעסקו בנזקי גוף. נטען כי אפיונה המיוחד של התביעה לנזקי גוף התבטא בקיומו של תובע שנפגע והיה נתון בלחץ כספי ומולו, חברת ביטוח. לדעת השופט באותו הליך, הסכום שנקבע כאגרה ראשונית לתביעה בעניין נזקי גוף נבע מאינטרס חברתי שבהגנת הנפגעים מנזקי גוף.

השופטת במקרה דנן אמצה את הקביעה לעיל. לטענתה, בהגדרת "תביעה לפיצויים בשל נזקי גוף" בתקנות כלל המחוקק גם תביעה לפיצוי או שיפוי בגין תשלומי פנסיה, תגמולים והוצאות אחרות ששולמו בגין נזקי גוף, לרבות תביעת מבטח. לרוב, בתביעות המבטח הסכום שנתבע נקצב מראש, שכן הוא התחייב לשלם מראש. עם זאת, תביעתו נחשבת לתביעת גוף לצורך חיוב האגרה.

לכן, השופטת קבעה שהיה מקום להחיל את אותה גישה מקלה כלפי הניזוק. כלומר, השופטת קבעה שתביעה לפיצויים בגין נזקי גוף, נותרה ככזו לצורך חישוב האגרה, גם אם היא נבעה מפוליסת הביטוח. לנוכח המחלוקת בין הצדדים, השופטת נמנעה מפסיקת הוצאות. עם זאת, היא טענה שהתובע פעל בדרך לא ראויה, כאשר רשם בכותרת כתב התביעה כי הסכום לא היה ניתן לחישוב, בעוד שבפועל היה ניתן לחשבו. בשל פעולה זו, היה ראוי שלא לזכותו בהוצאות הבקשה, למרות קבלת הטענה מטעמו.