בסעיף 8(ב) לחוק הירושה קבע המחוקק כי "מתנה לאחר מיתה" לא תהיה בתוקף אם לא נקבעה בצוואה אשר נערכה על פי חוק הצוואה. מטרת המחוקק בקביעת סעיף זה הייתה למנוע מצב בו אדם נותן מתנה בעודו בחיים, כאשר אין לו ידיעה מה יהיו צרכיו עד ליומו האחרון. הבעייתיות ממתנה מעין זו נובעת מכך שככלל משמעותה של מתנה היא שהאדם לא יוכל לחזור בו. הפרשה הנידונה עסקה בכך.
יש לך שאלות?
פורום עיזבון
פורום ירושות וצוואות
פורום חלוקת רכוש
הצדדים בפרשה זו הגישו תביעות נגדיות על מנת לזכות בבעלות על דירת המנוח. מחד, ילדי המנוח הגישו לבית המשפט תצהיר מתנה אותו ערך אביהם, לפיו הדירה ניתנה להם במתנה בחלקים שווים. יש לציין כי נרשמו זכויות הילדים במרשם המקרקעין על פי מתנה זו. כמו כן, ילדי המנוח הגישו את הצוואה שערך, לפיה אלמנת המנוח לא זכאית לשום זכות בדירת המגורים, כאשר אף צוין בצוואה כי יהא עליה לעזוב את הדירה לאחר 90 ימים מעת פטירת המנוח. לפיכך, הילדים תבעו מהאלמנה דמי שכירות על השימוש בדירת המגורים עבור כל התקופה שנשארה בביתם. מנגד, האלמנה טענה לסתירה בין התצהיר לצוואה – שכן לו הדירה ניתנה במתנה בתצהיר, מדוע היה צורך להורות בצוואה שנערכה לאחר התצהיר על העברה הדירה לילדי המנוח? כמו כן, האלמנה טענה כי המתנה הייתה תקפה רק לאחר מות המנוח, ולכן כי היא בטלה לפי סעיף 8(ב) לחוק הירושה. לפיכך, האלמנה טענה כי אין כלל נפקות לכך שנרשמו זכות הילדים במקרקעין על פי תצהיר המתנה.
לתצהיר המתנה ורישום זכויות הילדים במקרקעין אין משמעות – האמנם?
בית המשפט הגדיר כי השאלה שבמחלוקת היא מהי תקפות המתנה שניתנה לילדים. בית המשפט קבע כממצא עובדתי כי המנוח אכן רצה לתת את הבעלות בדירה במתנה לילדיו. בפני בית המשפט העיד עורך הדין אשר ערך את תצהיר המתנה. לדבריו, האב רצה להעביר במתנה את הזכויות בדירה לילדיו, כאשר רעיון הוספת התניות לגבי זכות המנוח להתגורר בדירה עד אחרית ימיו הוכנסו ביוזמתו של עורך הדין, וזאת משום שחשש כי הילדים יוציאו את המנוח מן הבית. בית המשפט קבע כי עדות עורך הדין היא מהימנה.
בית המשפט הזכיר את העובדה שהמנוח הורה בצוואתו על הוצאת האלמנה מהדירה בתוך 90 יום ממועד פטירתו וכי הצהיר בצוואה לגבי כך שלא הבטיח לה כל זכות בדירה. בית המשפט לא מצא כל סתירה בין תצהיר המתנה לבין הצוואה שערך המנוח.
בעניין המתנה, בית המשפט קבע כי מתצהיר המתנה עלה כי המנוח רצה להעביר את הדירה במתנה לילדיו כבר במהלך חייו, וזאת בניגוד לטענת האלמנה אשר טענה כי המתנה פסולה היות והזכויות הועברו רק לאחר מותו של המנוח. נקבע כי העובדה שהמנוח הותיר בידיו את הזכות להמשיך ולהתגורר בדירה לא פוגעת במסקנה זו, וזאת בייחוד היות והזכות לא מומשה עקב שהות המנוח בבית החולים. בעניין זה, בית המשפט ציין בסיום הדברים כי "בסופו של יום, המכריע הוא אומד דעתם של הצדדים. בעניין דנן, נרשמה המתנה בלשכת רישום המקרקעין, והבנים הורשו למכור את הדירה [...] המורם מהמוטעם והמקובץ הוא שאני קובע שאומד דעתם של הצדדים היה שהדירה ניתנת כמתנה מחיים וכי המתנה מושא הדיון דנן, היא בת תוקף".
לאור כך, בית המשפט דחה את תביעתה של האלמנה וחייב אותה בתשלום 10,000 שקלים עבור הוצאות המשפט של ילדי המנוח. לאור ההסכם הדיוני שנערך בין הצדדים טרם מתן פסק הדין, בית המשפט מחק את שאר התביעות בין הצדדים.
