חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים קובע שכל אדם אשר נפגע בתאונת דרכים זכאי לפיצוי בגין נזק הגוף שנגרם לו, במידה שאכן נגרם. אולם, החוק מגדיר במפורש מהי תאונת דרכים. על כן, לא כל אירוע נזיקי בו מעורב רכב הינו בגדר "תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק. דוגמא לדיון בשאלה האם אירוע מסוים בו נגרם נזק גוף היה בגדר תאונת דרכים ניתן לראות בפסק הדין דנא.


יש לכם שאלה?
פורום תאונות דרכים
פורום תאונות עבודה


במקרה זה, הוגשה לבית המשפט תביעה לפיצוי מכוח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה – 1975. על פי הנטען בכתב התביעה, התובע, שעבד במועד הרלוונטי כנהג אישי של אישיות מוכרת במדינה, היה אמור להסיע את בנות מעבידו בבוקר האירוע. לטענת התובע, טרם כניסת הבנות לרכב, הוא הסתובב לכיוון הספסל האחורי על מנת להרים את תיקו האישי שהונח שם, במטרה להעבירו לתא המטען. בעת שהרים את התיק, נתפס לו הגב. אירוע זה התרחש בזמן שהרכב היה מונע. התובע טען שאירוע זה נכנס לגדר הגדרת "תאונת דרכים" בחוק ולכן הוא היה זכאי לפיצוי מכוח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. יש לציין שהמוסד לביטוח לאומי הכיר באירוע כתאונת עבודה ולתובע נותרה נכות צמיתה בשיעור של 10% בעקבות האירוע.


האם האירוע דנן הווה "תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק?


על פי הגדרת "תאונת דרכים" בחוק הפיצויים, מדובר באירוע בו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה. סעיף 1 לחוק מגדיר מהו "שימוש ברכב מנועי": נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו, החנייתו, דחיפתו או גרירתו, נפילה מרכב חונה או עומד שלא תוך כדי טיפול של אדם ברכב במסגרת עבודתו ולמעט טעינתו של מטען או פריקתו, כשהרכב עומד ועוד.


הכרחיות הפעולה


לטענת התובע, פעולתו הייתה בגדר פעולת לוואי של הנסיעה בשל הכרחיותה. השופטת דחתה טענה זו וקבעה שלא היה מדובר בפעולה הכרחית. שכן, העברת התיק מהספסל לתא המטען לא הייתה חלק מהנסיעה ברכב וניתן היה לבצע את הנסיעה גם ללא העברת התיק. לא זו אף זו, מימדיו של התיק המתואר לא היו כה גדולים כך שהלכה למעשה, היה ניתן לשבת בספסל האחורי סמוך לתיק, ללא כל הפרעה. כאמור, נקבע שפעולת הזזת התיק לא הייתה חיונית לצורך הנסיעה וגם אם התובע חש מחויב לעשות כן, לא היה ניתן לראות את ההזזה כחלק מהותי מהנסיעה. זאת ועוד, התובע היה מחוץ לרכב בעת שהרים את התיק. עובדה זו חיזקה מסקנת השופטת לפיה לא היה מדובר בפעולה הכרחית שהייתה חלק מהותי מהנסיעה ברכב.


לאחר מכן, השופטת בחנה האם היה מדובר בכניסה לרכב או יציאה ממנו. למעשה, חבלתו של התובע לא נגרמה במהלך יציאתו או כניסתו לרכב. בנוסף, לא היה כל קשר בינה לבין הכניסה או היציאה מהרכב. זאת בפרט לאור העובדה שאמנם התובע הרים את התיק, אך מי שנכנסו לרכב אותה עת היו בנותיו של מעבידו. כמו כן, השופטת דחתה את הטענה שהרמת התיק הייתה בגדר "טיפול דרך". שכן, לא היה מדובר בתיקון של הרכב עצמו אלא שיפור מראו הפנימי ותו לאו.


לסיכום, השופטת התקשתה לראות קשר סיבתי בין הפעולה שנעשתה על ידי התובע לבין מטרת תחבורה כלשהי וקבעה שהאירוע לא חסה תחת כנפי המושג "שימוש ברכב מנועי" כפי שהוגדר בחוק. על כן, אף אחת מהחלופות המרבות של הגדרת "תאונת דרכים" לא חלה. משכך, השופטת עברה לבחינת תחולתן של אחת מהחלופות "הממעטות".


האם הרמת התיק הינה "טעינה ופריקה"?


השופטת קבעה שהיה ניתן לראות בתיק כ"מטען" ובהעברתו ממקום אחד ברכב למקום אחר כמעין "טעינה ופריקה". פעולה זו הוחרגה במפורש מהגדרת השימוש ברכב ומחובת הפיצוי בגינה. הסיבה להחרגה זו היא העובדה שכאשר הרכב עומד ואינו נוסע, הוא לא מהווה סיכון תחבורתי. הסיכון שבפעולת הפריקה והטעינה קשור לעצם הפעולה עצמה ולא לשימוש ברכב. על כן, נזק שנגרם בעקבות התממשות הסיכון שבפעולה, אינו אמור להיות בר פיצוי לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. בסופו של יום, השופטת דחתה את התביעה וקבעה שהיה מדובר במקרה גבול אך ההיגיון הבריא חייב את המסקנה שהרמת התיק לא הייתה קשורה בקשר סיבתי משפטי לנסיעה ברכב.