ישנם שני הסדרים הנוגעים להתיישנות תביעות הנוגעות לדיני הנזיקין. ראשית, קיים סעיף 6 לחוק ההתיישנות, אשר קובע כי תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התביעה. שנית, קיים סעיף 89 לפקודת הנזיקין, לפיו עילת התביעה תתיישן לאחר 10 שנים מיום אירוע הנזק. בתי המשפט בישראל דנו ביחסי הגומלין בין סעיפים אלו, כפי שהוזכר בפרשה הנידונה, ונקבע כי כאשר הנזק מתגלה על ידי התובע עד לשלוש שנים מעת התרחשותו, המועד האחרון להגשת התביעה יהיה שבע שנים מיום הגילוי. לעומת זאת, אם הנזק מתגלה על ידי התובע למעלה משלוש שנים מעת התרחשותו, המועד האחרון להגשת התביעה הוא עשר שנים מיום התרחשות הנזק. סוגיה זו נידונה, בין היתר, בפרשה הנידונה.
יש לך שאלות?
פורום תאונות כלליות
התובע הגיש תביעה נזיקית כנגד תעשיות לישראל בע"מ, הנתבעת. על פי עובדות המקרה, התובע עבד אצל הנתבעת במשך 26 שנים, כאשר במסגרת תפקידו, ועל פי הוראות ממוניו, בא במגע עם חומרים רעילים ומי שפכים. היות והתובע עבד ללא אמצעי הגנה, נגרמו לו נזקים בריאותיים קשים, ובין היתר "בעיות נשימה קשות, יובש רב באף, דימום באף, לחץ באף, רגישות רבה בעצמות הפנים עקב היובש הרב, קושי בשינה, תחושת חנק בלילה ונחירות רמות". עקב מצב בריאותי זה התובע עבר מספר ניתוחים, אשר מפאתם נגרמו לו עיוותים אסתטיים. הנתבעת ביקשה לדחות את התביעה על הסף היות והתיישנה. טענה זו הסתמכה על התיעוד הרפואי שסיפק התובע בעצמו. בעניין ההתיישנות, הנתבע השיב כי על הנתבעת היה לטעון בהזדמנות הראשונה להתיישנות התביעה, ומשלא עשתה כן – על בית המשפט לדחות את טענתה. כן טען כי מהמסמכים שצירף לתביעה עולה במפורש כי מחלתו אובחנה רק בשנת 2005 – ומשכך היא לא התיישנה.
האם בית המשפט דחה את התביעה מחמת התיישנותה?
בראשית דבריו, בית המשפט ציין כי על מנת לקבוע אם התביעה התיישנה, יש צורך לסקור את התיעוד הרפואי "וממנו להסיק את מידת הידיעה האובייקטיבית של אדם סביר באשר למחלתו". בית המשפט למד מהתיעוד הרפואי שצירף התובע כי "אין כל ספק שבשנת 1980 סבל התובע מנזק אשר אף הצריך התערבות ניתוחית, ואין חולק כי בשנת 1985 אובחנה מחלתו של התובע באופן סופי". התובע טען כי ההחמרה במצבו הרפואי חלה רק בשנת 1988, וכי רק בשנת 2005 התגבש נזק של ממש. לטענה זו בית המשפט התייחס, וקבע כי תקופת ההתיישנות מתחילה עם גילוי הנזק – ואין להמתין לגיבושו השלם במלוא היקפו.
לעניין טענת התובע כי הנתבעת לא העלתה את טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה, בית המשפט ציין, "מעבר לצורך", כי "טענת 'ההזדמנות הראשונה' הינה, במקרים רבים, פורמלית, והשאלה האם הועלתה הטענה בהזדמנות הראשונה נבחנת בכל מקרה ומקרה לגופו". היות ובמקרה זה נקבע כי הנתבעת העלתה בפועל את הטענה בהזדמנות הראשונה, בית המשפט דחה את טענתו זו של התובע. לאור האמור, בית המשפט דחה את התביעה מחמאת התיישנותה, אך לא חייב את אחד מהצדדים בהוצאות המשפט.
