כאשר אדם ניזוק בתאונה, הוא זכאי לפיצוי בגין ראשי נזק שונים, לרבות הפסד השתכרות. פיצוי זה ניתן גם מקום בו האדם נפטר כתוצאה מהתאונה. בעבר, רק אם אדם היה נפגע בתאונה ולא נפטר הוא היה זכאי לפיצוי בגין אובדן ההשתכרות. אולם, כאמור, מצב זה שונה וכיום קיימת הלכת "השנים האבודות" על פיה על המזיק לפצות את עיזבון הניזוק על אובדן ההשתכרות בשנים בהם היה משתכר לו היה חי. בפסק הדין דנא ניתן לראות דוגמא לדיון בשאלה מהו בדיוק אובדן השתכרות.
יש לך שאלה?
פורום תאונות דרכים
פורום תאונות אופנוע
במקרה זה, בית המשפט נדרש להכריע במחלוקת בנושא שיעור הנזק שנגרם למנוחה שנפטרה לאחר שנפגעה בתאונת דרכים. התובע היה עיזבונה של מנוחה, והנתבעת הייתה חברת הביטוח שביטחה את הרכב בו היא נהגה בעת קרות התאונה. יש לציין שהצדדים לא חלקו על אירוע התאונה עצמו, על הקשר הסיבתי שבין הפגיעה למות המנוחה ועל הכיסוי הביטוחי, אלא רק על שיעור הנזק.
האם הכנסות המנוחה היו ברות פיצוי?
במועד התאונה, המנוחה הייתה פנסיונרית וקיבלה קצבת שארים, קצבת זקנה ופנסיה. עם מותה, הכנסות אלו נפסקו. לפיכך, התעוררה השאלה האם ההכנסות היו ברות פיצוי ביחס לתובע ונחשבו כחלק מהפסד השנים האבודות. לטענת הנתבעת, בפסק הדין בו נקבעה הלכת השנים האבודות נאמר במפורש שיש להעניק פיצוי רק בגין שנות העבודה של הנפטר ולא מעבר לכך. קרי, לא לשנות הפנסיה. הנתבעת הדגישה שהלכה זו יושמה בשורה של פסקי דין שניתנו בבית המשפט העליון.
השופטת דחתה טענה זו. היא הדגישה שהשאלה שעמדה במרכז המחלוקת בין הצדדים לא נדונה מפורשות בבית המשפט העליון, אך ניתנו בעניינה מספר פסקי דין אחרים בערכאות נמוכות יותר. בפסקי דין אלו נקבע שיש לפצות גם על ההפסד ב"שנים האבודות" שלאחר גיל הפרישה: נקבע שהכנסות מסוג קצבת זקנה ופנסיה הן בבחינת יכולת השתכרות לאחר פרישת האדם מעבודתו. מאחר שהמטרה בפיצוי בגין השנים האבודות היא להעמיד את הניזוק ומי שנכנס בנעליו במצב בו היה אלמלא התאונה, אין מקום להבחין בין מקורות הכנסה וסוגי הפסד שונים. קרי, מקום בו נגרם הפסד, לא משנה מה היה מקורו, יש לפצות בגינו.
כמו כן, נקבע שכושר ההשתכרות של אדם הוא בבחינת נכס השייך לו. פוטנציאל ההשתכרות משקף את האופק הכלכלי של הניזוק. פיצוי השנים האבודות נועד לפצות על קיצור אופק זה. לפיכך, אדם שמקבל הכנסה קבועה מכל מקור שהוא, הרי שמדובר בנכס כלכלי ופגיעה בו מקימה חובת פיצוי.
ראשי הנזק
כאמור, השופטת קבעה שהיה על הנתבעת לפצות את העיזבון בגין הפסד תשלומי הפנסיה והקצבאות השונות. בעקבות קביעה זו, השופטת נדרשה לקבוע מה היה שיעור הפיצוי הראוי. במקרה זה, המנוחה הייתה כבת 68 בעת מותה. לא היו לה תלויים וגובה הכנסותיה לא היה רב. לאחר חישוב של שיעור הכנסות המנוחה וגובהן לו הייתה חיה שנים נוספות, הנתבעת חויבה לשלם פיצוי בסך של 176,015 ₪. בנוסף, נקבע שהתובע היה זכאי לפיצוי בגין כאב וסבל וקיצור תוחלת החיים. ראש נזק זה הועמד על סך של 47,093 ₪. לבסוף, השופטת פסקה לתובע פיצוי בגין הוצאות פינוי באמבולנס והוצאות מצבה ולוויה בסך 14,197 ₪.
.png)
