לפי חוק ההתיישנות, התשי"ח-1958, לתביעות אזרחיות ישנה תקופת התיישנות של 7 שנים (למעט חריגים הקבועים בחוק זה). עם זאת, לעתים בית המשפט ידחה תביעה אשר הוגשה בטווח זמן זה מפאת השיהוי שבהגשת התביעה. על פי ההלכה הפסוקה, במקרים בהם יש בשיהוי הגשת התביעה שימוש לא נאות בזכות התביעה ופגיעה בציפיות הלגיטימיות של הנתבע שלא להיתבע, עד כדי ניצול לרעה של ההליך השיפוטי, בית המשפט ידחה את התביעה. הפרשה הנידונה עסקה בכך.
יש לך שאלות?
פורום תביעה אזרחית
בתביעה זו נטען כי הנתבעת לא שילמה למגן דוד אדום בישראל את התשלום עבור פינוייה ממקום עבודתה, בית קפה בו עבדה כמלצרית, לבית החולים הלל יפה. עבור הפינוי הנתבעת נדרשה לשלם 636 שקלים. הנתבעת ביקשה לדחות את התביעה עקב שיהוי התובעת, מגן דוד אדום, בהגשת התביעה. הנתבעת הוסיפה כי התביעה הוגשה שלושה ימים בלבד טרם סיום תקופת ההתיישנות, זאת מבלי שקודם הוגשה אליה התרעה או הודעה כלשהי בדבר החוב שיוחס לה. השיהוי בהגשת התביעה מנע מהנתבעת לבקש את השתתפות מעסיקה באותה התקופה בהוצאות הפינוי שלה לבית החולים – למרות שמעסיקה הבטיח בזמנו לשאת בהוצאות הפינוי – שכן, בית העסק כבר נסגר.
האם בית המשפט חייב את הנתבעת בתשלום פינוייה?
בית המשפט קיבל גרסתה של הנתבעת לגבי כך שהתובעת לא פנתה אליה כלל במהלך השנים לגבי החוב הנטען, אף לא בהודעה כתובה, וכי בכך השתהתה יתר על המידה. בעניין זה, בית המשפט ציין את העבודה שהתובעת רשמה בכתב תביעתה כי היו התראות חוזרות ונשנות, אך קבע כי התובעת לא סיפקה כל אסמכתה לכך. בית המשפט קבע כי "בנסיבות אלה, כאשר התובעת שתקה לאורך כמעט 7 שנים, ולא פנתה בכל דרישה שהיא לנתבעת, וכאשר הדרישה הראשונה באה בדרך של הגשת תביעה כנגד הנתבעת 3 ימים בלבד לפני תום תקופת ההתיישנות, אני סבורה כי מדובר בשיהוי שאינו סביר ואשר יש לדחות בגינו את התביעה".
בית המשפט הזכיר את ההלכה בפסיקה הישראלית לגבי שיהוי בהגשת תביעות, וציין כי "שיהוי תוך תקופת ההתיישנות נוצר מקום שיש בהשתהות בפניה לבית המשפט משום שימוש לא נאות בזכות התביעה הנתונה לתובע ופגיעה בציפיה הלגיטימית של הנתבע שלא להתבע - שימוש המגיע כדי ניצול לרעה של ההליך השיפוטי". במקרה זה, הוכרע שלא רק שהתובעת השתהתה בהגשת התביעה, אלא גם הוכרע ש"השיהוי גרם לנתבעת לנזק מהותי שכן שוב אינה יכולה להפנות את דרישת התשלום למעסיקיה, כפי שיכולה הייתה לעשות לו הייתה מקבלת את דרישת התשלום בסמוך למועד הפינוי".
מעבר לדרוש בהליך זה, בית המשפט גם ציין "כי גם אם לא היה מקום לדחות את התביעה מחמת השיהוי שבהגשתה, לא היה מקום לחייב את הנתבעת בתשלום סכום כלשהו לנתבעת", וזאת משום שבמהלך כל השנים לא הציגה ולו דרישה אחת לתשלום.
לקראת סיום, בית המשפט דן בהתנהלותה של התובעת, "שקודם להגשת התביעה לא טרחה לשלוח אל הנתבעת ולו מכתב דרישה אחד, ואילו לאחר הגשת התביעה ולאחר שהתובענה עברה לדיון בבית המשפט כאן, שלחה 3 (!) מכתבי התראה בזה אחר זה, כאשר הסכום המצוין בהם גבוה לאין ערוך מזה שבכתב התביעה, יש בה משום שימוש לרעה בהליכי בית המשפט וחוסר תום לב מובהק".
בית המשפט חייב את התובעת בתשלום הוצאות הנתבעת בסך 4,000 שקלים.
.png)
