על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, כאשר אדם נפגע בתאונת דרכים בה זהות הנהג הפוגע לא ידועה, באפשרות הנפגע לתבוע פיצוי מקרנית. אפשרות זו מעוגנת בסעיף 12 לחוק. בפסקי דין רבים נדונה פרשנות הסעיף הנ"ל, לרבות השאלה מתי יש להכיר בכך שזהות הנהג הפוגע אינה ידועה. לחלופין, על מי מוטלת החובה לבחון את זהות הנהג. דוגמא לדיון בנושא ניתן לראות בפסק הדין דנא.
יש לכם שאלה?
פורום תאונות דרכים
פורום תאונות כלליות
פורום תאונות ברחוב
פורום נזיקין
במקרה דנן, הוגש לבית המשפט המחוזי בתל אביב ערעור על החלטת בית משפט השלום בה נדחתה תביעתה של המערערת לפיצויים מכוח סעיף 12(א)(1) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975. הרקע לתביעה היה תאונת דרכים בה המערערת נפגעה מרכב שחלף בצמוד למדרכה בה הלכה אותה עת. נהג הרכב הפוגע עצר, העניק למערערת סיוע ראשוני ולאחר דין ודברים, נאות לקחת אותה ואת בעלה לביתם הסמוך. אולם, המערערת לא רשמה את מספרו של הרכב הפוגע ולא ידעה פרטים אודות זהות הנהג. לפיכך, המערערת הגישה תביעת פיצויים נגד קרנית, המשיבה בערעור זה.
בית משפט השלום קבע שבנסיבות המקרה היה צורך להחליט האם סעיף 12(א)(1) חל. על פי הסעיף, על קרנית לפצות נפגע בתאונת דרכים כאשר הנוהג האחראי לפיצויים אינו ידוע. קרי, כאשר מדובר בתאונת פגע וברח. נקבע שעל מנת להיכנס לגדרו של סעיף החוק, יש להוכיח שהנפגע בתאונת הפגע וברח שקד בצורה סבירה על איתור הנהג. לאחר בחינה של מכלול הראיות במקרה זה, נפסק שלא היה מדובר בתאונת "פגע וברח". זאת מאחר ונהג הרכב הפוגע נותר במקום והעניק למערערת סיוע מיד לאחר התאונה. אולם, היא לא רשמה את פרטי הנהג. בית המשפט פסק שהאחריות לאי רישום זה הייתה מוטלת על המערערת, שהייתה יכולה לקבל את פרטי הנהג חרף פגיעתה. כלומר, נקבע שהמערערת לא שקדה באופן סביר על בירור זהותו של הנהג שפגע בה בתאונה. בית המשפט הוסיף וקבע שהעובדה שמחדליה של המערערת נעשו בתום לב ובטעות לא פטרו אותה מחובת הבירור ולא הצדיקו חיוב קרנית בתשלום פיצויים. על כך הוגש הערעור דנן.
טיעוני בעלי הדין
לטענת המערערת, בית משפט קמא שגה בקביעתו לפיה הנהג הפוגע שיתף פעולה. שכן, הנהג אמנם העניק למערערת ולבעלה הסעה לביתם, אך הוריד אותם במקום מבלי למסור את פרטיו האישיים לאחר שצעק על השניים. אי לכך, המערערת טענה שהייתה תחולה לסעיף 12(א)(1) לחוק הפיצויים. כלומר, שגם אם לא היה מדובר בתאונת "פגע וברח", המערערת לא ידעה את זהותו של הנהג והיה מקום לחייב את קרנית בפיצויים. לבסוף, המערערת הוסיפה וטענה שהיא פעלה בשקידה סבירה ובתום לב לאיתור זהות הנהג. מצד שני, המשיבה טענה שפסק דינו של בית משפט קמא היה נכון וצודק ולא היה מקום לקבל את הערעור.
ממבחן השקידה למבחן האשם
לאחר שמיעת טיעוני הצדדים, מותב השופטים החליט לקבל את הערעור. הודגש שהפרשנות המקובלת לסעיף 12(א)(1) לחוק הפיצויים נקבע בפסק דין קרנית ולפיה, מקום בו הוכח שזהות הנהג הפוגע לא ידועה, ואין אפשרות לקבוע מי האחראי לתאונה, לקרנית חובת תשלום פיצויים. עוד צוין שקביעת אי הידיעה אודות זהות הנהג הפוגע נתונה לשיקול דעתו של בית המשפט, כאשר המבחן המקובל עד כה היה "מבחן השקידה הסבירה", בו השתמש בית משפט קמא. על פי מבחן זה, יש לבחון האם הניזוק פעל בצורה סבירה לצורך איתור הנהג הפוגע. רק לאחר שהוכח שלא היה ניתן לאתר זהותו, קמה לקרנית חובת תשלום פיצויים.
במקרה זה, הרכב השופטים קבע מבחן חדש לצורך פרשנות סעיף 12 לחוק: "מבחן האשם". מבחן זה מקבל עם הנפגע ומחמיר עם מי שמבקש לשלול את הפיצוי. על פיו, על הנפגע להוכיח שזהות הנהג הפוגע אינה ידועה. זאת באמצעות תצהירים, עובדות, עדים וכו'. רק לאחר שנתון זה הוכח עובדתית, הנטל עובר לקרנית להוכיח שהתנהגותו של הנפגע היא שגרמה לכך שזהות הנהג אינה ידועה ויש לשלול ממנו את הפיצוי. כלומר, על קרנית להוכיח שבהתנהגות הנפגע דבק אשם שמצדיק את שלילת הפיצויים. מותב השופטים קבע שמבחן זה עולה בקנה אחד עם תכלית החוק ועיקרון האחריות המוחלטת.
מן הכלל אל הפרט
במקרה זה, לאור קביעתו של המבחן החדש, הוחלט לקבל את הערעור. נפסק שנסיבות המקרה, בהן הנהג עזב את המערערת ובעלה בשעת לילה מאוחרת סמוך לביתם, מבלי להותיר פרטים מזהים, היו שקולות לתאונת "פגע וברח". זאת בפרט לאור העובדה שהמערערת ובעלה חששו לשלומה של הראשונה והיו נתונים תחת לחץ וטראומה ולכן לא הספיקו לקלוט ולרשום את פרטי הפוגע. עוד נקבע שהמערערת פעלה בתום לב והתנהגותה, גם אם הייתה בה מידה מעטה של רשלנות, לא עלתה לכדי סיבה לשלול זכאותה לפיצויים. לא זו אף זו, מספר ימים לאחר התאונה, המערערת ובני משפחתה פעלו במרץ לבירור זהות הנהג, אך ללא הועיל.
בסופו של דבר נקבע שהמערערת עמדה בנטל להוכיח שזהות הנהג הפוגע לא הייתה ידועה, בעוד שקרנית לא הוכיחה שדבק בראשונה אשם שהצדיק את שלילת הפיצויים לפי החוק. אי לכך, הערעור התקבל.