במשפטים פליליים רבים, נמצא את גרסת המתלונן מול גרסת הנאשם. כפי שנראה להלן, כאשר מתגלות סתירות מהותיות בגרסת המתלונן, ייתכן ובית המשפט לא ירשיע את הנאשם, בעיקר לאור העובדה שבהליך פלילי יש להוכיח את נסיבות ביצוע העבירה מעל לכל ספק סביר. להלן דוגמא למקרה כאמור.
שלושת הנאשמים דנן הועמדו לדין בגין ביצוע עבירה של חבלה בכוונה מחמירה. בכתב האישום תואר כי שלושת המתלוננים הם בעלי עדר עזים הנוהגים לרעות את העזים בשטחים מסוימים. על פי כתב האישום, באחד הימים, כאשר המתלוננים רעו את העדר סמוך לשטח מרעה של אדם בשם צ'רכי, הגיעו שלושת הנאשמים בעודם מחזיקים במוטות ברזל, והחלו לתקוף את המתלוננים. הנאשמים טענו לעומת זאת כי אומנם התפתחה תגרה במקום, אך המתלוננים הם אלו אשר תקפו אותם.
הראיות שהוצגו בפני בית המשפט
להוכחת העובדות בכתב האישום, המאשימה ביקשה להתבסס על עדותו של אחד המתלוננים. עד זה היה העד היחיד מטעם התביעה שראה במו עיניו את החבלות, לטענתו. העד תיאר רק את הפגיעה בו משום שלאחר מכן, טען כי התעלף ולא ראה את הפגיעה במתלונן השני, אביו. כמו כן, המאשימה ביקשה להתבסס על ראיות נסיבתיות, אשר באו לידי ביטוי בעיקר בעדויות של אנשים שפגשו במתלוננים לאחר התקיפה. כמו כן, המאשימה טענה כי היא מצאה בזירת האירוע ברזל זווית שהיה מלא בדם, אולם לא נמצאו ראיות אשר קשרו באופן חד משמעי את הנאשמים לאירוע.
יש לכם שאלה?
הנאשמים כפרו בעובדות כתב האישום וסמכו בעיקר על עדויותיהם שלהם. לטענתם, אף התנהגותם המוזרה של המתלוננים, שבה אחד המתלוננים הלך מהמקום כאשר אביו פצוע קשה, והם אלו שפינו את אותו הפצוע, לא עלתה בקנה אחד עם הטענה כי הם היו אלו אשר יזמו את התקיפה. כמו כן, הנאשמים טענו למחדלי חקירה של המשטרה, שאפשרה למתלוננים דווקא לתאם גרסאות ולהסתיר ראיות רלוונטיות.
הערכת עדויות המתלוננים על ידי בית המשפט
בית המשפט ציין כי התנהגותו של העד המרכזי והמתלונן מטעם המאשימה הייתה תמוהה ביותר. הודגש כי אותו עד הבין שאביו נפצע קשה מאוד וצפוי היה שיעשה כל מה שביכולתו על מנת לסייע לו. כך גם המתלונן השלישי, אשר אומנם לא ראה את האירוע, אבל ראה את הפציעה. המתלונן השלישי אסף את העדר, לא חזר למקום ונשאר ללון בדיר במשך יומיים בהם לא התלונן על האירוע ולא שאל לשלום המתלונן שנפצע קשה. כך גם התנהגותו של העד המרכזי. במקום שהוא ינסה לפנות את אביו באמצעות מכוניתו שהייתה הקרובה למקום האירוע, דווקא הנאשמים היו אלה שפינו את הפצוע באמצעות מכוניתם, שהייתה מרוחקת יותר ממכוניתו של המתלונן.
השופט הדגיש כי היה תמוה בעיניו גם הניסיון שהיה בהתחלה להסתיר את עדותו של המתלונן השלישי. למרות שהוא היה נוכח במקום התגרה, המתלונן העיקרי לא סיפר על נוכחותו וגם לא ברמז במהלך חקירתו הראשונה במשטרה. מספר פעמים המתלונן דיבר רק עליו ועל אביו, אולם לא הזכיר את המתלונן השלישי כלל. בית המשפט התרשם כי ניסיון הסתרה זה בוצע על מנת למנוע את העדתו של אותו העד, מתוך חשש שעד זה עלול לסבך דווקא את המתלוננים. לסיכום סוגיה זו, בית המשפט קבע כי הוא מצא סתירות רבות וגרסאותיהם של המתלוננים.
הכרעת הדין
העדות הישירה היחידה שהובאה בפני בית המשפט הייתה עדותו של אחד המתלוננים. המתלונן השני שיכול היה להעיד על התקיפה לא טרח להתייצב לדיון, ונציג המשטרה טען כי מצבו אינו מאפשר זאת. למרות טענה זו, לא נעשה כל ניסיון אמיתי להראות כי אכן אדם זה לא היה יכול להעיד. אי זימונו חיזק את ההנחה שעדותו הייתה מחלישה את טיעוני המאשימה.
עדויותיהם של שני המתלוננים הנוספים היו מלאות בסתירות. אומנם סתירות ואי דיוקים אינם פוגמים בהכרח במהימנות הגרסה, אבל כאשר הסתירה הינה בעניינים מהותיים, אזי קשה לתת אמון בגרסה זו. סתירות אלו חייבו את בית המשפט להגיע למסקנה שלא היה בעדויות המתלוננים על מנת להביא את הנאשמים בפני הרשעה בדין פלילי. אי לכך, הנאשמים זוכו.
עודכן ב: 17/10/2012
