תביעת לשון הרע עקב פרסום תמונה בכרזה.

בית המשפט קיבל תביעה מכוח חוק איסור לשון הרע, של אדם שהופיע בכרזת פרסום לתוכנית לשיקום אסירים. נקבע כי הצגת התמונה כך שלא היה ניתן להבחין מיהו אסיר ומיהו מדריך בתוכנית, עלתה לכדי פגיעה בתובע. כך גם עצם הפצתה של הכרזה בפומבי ואי יידוע התובע באשר לאופן השימוש בצילומים.

יש לכם שאלה?
פורום לשון הרע

 

במקרה דנן, הוגשה לבית המשפט תביעה בהתאם לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה – 1965. התובע היה מורה בבית הספר ללימודי הכשרה מקצועית. במסגרת תוכנית לשיקום אסירים, התקיימו בבית הספר קורסי הכשרה לאסירים לשעבר. במסגרת התוכנית, התובע לימד מקצועות מעשיים. התוכנית מומנה על ידי קרנות של המוסד לביטוח לאומי ונוהלה באחריות ובפיקוח הרשות לשיקום האסיר. במהלך שנת 2002 החליט המוסד לביטוח לאומי לפרסם את התוכנית ולשם כך הפיק כרזות.

בכרזה הוצגו מספר תמונות, ובאחת מהן נראה התובע. מתחת לתמונה זו, הופיע הכיתוב הבא: "התוכנית הוקמה ביוזמת הרשות לשיקום האסיר, והיא הביאה להחזרתם של מאות אסירים משוחררים למעגל העבודה". התובע השתתף בצילומים לצורך הכרזה אך לטענתו, היה בפרסומה כדי להוות לשון הרע כלפיו ולכן הוגשה התביעה.

טיעוני הצדדים

לטענת התובע, לא היה ניתן לדעת מי מבין המצולמים בכרזה היה אסיר משוקם שהשתתף בתוכנית ומי היה המדריך. כלומר, היה ניתן לסבור כי כל המצולמים היו אסירים לשעבר ולכן, לשיטתו, היה בפרסום הכרזה כדי להוות לשון הרע כלפיו. היות והכרזה פורסמה ברבים, קמה לו זכאות לפיצוי בהתאם לחוק.

מנגד, הנתבעות – המוסד לביטוח לאומי והרשות לשיקום האסיר, סברו כי לא היה בכרזה כדי להוות לשון הרע. לחלופין, נטען כי התובע הסכים לצילום ולפרסום התמונה במסגרת הכרזה. כמו כן, כל אחת מהנתבעות טענה כי האחריות להכנת הכרזה ופרסומה הייתה על רעותה. המוסד לביטוח לאומי טען כי הרשות לשיקום האסיר הייתה אחראית להכנת הכרזה ולהפצתה ולהפך.

דיון והכרעה

לאחר בחינת הראיות, ניתוח העדויות ושקילת טענות הצדדים, השופט קיבל את התביעה. לשיטתו, בתמונה שהופיעה בכרזה היה בכדי להוות לשון הרע, שכן, לא היה ניתן להבדיל בין התפקידים השונים של המצולמים. התובע טען כי הוא נפגע מכך שלא צוין בכרזה שהוא מדריך בתוכנית, ולכן היה ניתן להחשיבו כאסיר משוקם. השופט קיבל טענה זו וקבע כי השתמע מהכרזה שהתובע היה אסיר לשעבר. לשיטתו, פרסום מידע זו אודות אדם עלה לכדי פגיעתו או השפלתו.

התובע הוסיף וטען כי הפגיעה בו נגרמה עקב כך שאנשים התקשרו אליו ושאלו אודות התמונה. כלומר, נטען כי הפגיעה לא התייחסה להיעדר ההבחנה בין מדריך לחניך, אלא הייתה כללית ונגרמה בשל העיסוק בהדרכה במסגרת תוכנית השיקום. טענה זו נדחתה על ידי השופט, שקבע כי עצם ההשתתפות בתוכנית, לא היה בה כדי לפגוע, להשפיל או לבזות את התובע עד כדי לשון הרע. בנוסף, התובע טען כי הוא הסכים להצטלם, אך לא נאמר לו שהתמונות ישמשו לצורך הכנת כרזה. לכן, השופט שוכנע כי לא ניתנו לו הסברים ראויים באשר למטרת הצילומים ואפשרויות השימוש בתמונה, ולא קמה לנתבעים הגנה מפני לשון הרע.

באשר לפיצוי התובע, על השופט היה לאזן בין שיקולים שונים. מחד גיסא, חשיפת הכרזה למספר רב של אנשים לאורך פרק זמן ממושך. מאידך גיסא, טענות התובע באשר לנזקו היו מוגזמות מעט ולא הובאו ראיות לגבי פגיעה בבני משפחתו, כנטען. לבסוף, השופט העמיד את הפיצוי על סך של 24 אלף ₪.