בית המשפט דחה תביעת למשמורת שהוגשה על ידי אם הקטינים. נקבע כי טובתם של הילדים הצדיקה את השארתם בבית האב שבדרום, תוך שמירה על מסגרת יציבה ומסודרת. במקרה זה, הוגשה לבית המשפט בקשה לשינוי משמורתם של שני קטינים אשר התגוררו עם אביהם בדרום. האם היא שהגישה את הבקשה. במסגרתה, היא ביקשה להעביר את הילדים למשמורתה ולהתגורר עמם במרכז הארץ.
יש לכם שאלה?
הצדדים במקרה דנן נישאו זו לזה בשנת 1997. לאחר הולדת הבת הבכורה, הם עברו להתגורר בדרום. בני הזוג נפרדו בשנת 2004 והוסכם כי האם היא שתעזוב את הבית המשותף. האם עברה להתגורר בבית ספר חקלאי באזור המרכז. בתמורה להתנדבותה, קיבלה דירה. במקביל, הקטינים נשארו להתגורר עם האב. התובעת נהגה לבקרם פעם בשבוע. בכל סופשבוע שני, הם שהו בדירתה בבית הספר החקלאי. בשנת 2006 התובעת הגישה תביעת משמורת.
טיעוני הצדדים
לטענת האם, מגורי המשפחה בדרום נבעו מלכתחילה מאילוץ וחוסר ברירה בשל עבודת האב. לדידה, המעבר היה זמני ויצר אצל בני הזוג בדידות וריחוק בינם לבין עצמם ובין משפחתם וחבריהם. למעשה, נטען כי המעבר גרם לשינוי משמעותי באורח חייהם. קשיים אלו הובילו בין היתר לפרידת בני הזוג בעקבותיה עברה האם להתגורר באזור המרכז.
נטען כי במועד העזיבה, האב היה עסוק רוב שעות היום בעבודתו והיא שהקדישה את מרבית זמנה לגידול הילדים. כלומר, האם טענה כי היא המתאימה להיות ההורה המשמורן. בנוסף, הקטינים היו בני 3.5 ו-6. כלומר, קמה חזקת "הגיל הרך" והיה עליהם להיות בחזקת אמם. לטענת פקידת הסעד, לשני ההורים הייתה מסוגלות הורית. לאור זאת, האם טענה כי הייתה לה העדפה חוקית להיות ההורה המשמורן ועל הפקידה היה לברר את רצון הילדים.
מנגד, האב טען כי ההחלטה בעניין המעבר לדרום התקבלה באופן משותף על ידי שני בני הזוג ובהסכמה מלאה של האם, ללא התניית המעבר בזמן. לטענתו, במרץ 2004 אירע משבר חמור בחיי הנישואין ובעקבות הנתק שנוצר בין הצדדים, הוחלט כי האם תעזוב את הבית, תוך הפקדת משמורת הקטינים בידי האב. הוא המשיך לטפל בילדים במקביל לעבודתו והאם היא שזנחה את חובותיה ההוריות.
כלומר, היא לא ראתה לנגד את עיניה את טובת הקטינים והעדיפה את טובתה שלה; היא לא הייתה מעורבת כמעט בחיי הקטינים; לא הגיעה למפגשי הורים בגן ובבית הספר ונעדרה כל יציבות בחייה. לשיטתו של האב, התובעת לא הצליחה לקיים שגרת חיים שאפשרה לה לשלב הסדרי ראייה באופן קבוע – לא היה לה מקום מגורים קבוע וגם לא עבודה מסודרת. לכן, האב הביע חשש מפני פגיעה בשגרת חיי הילדים לו יעברו לחזקתה. לבסוף, הוא ביקש מבית המשפט לאמץ את מסקנות התסקיר ולהורות כי משמורת הקטינים תמשיך להיות בחזקתו.
דיון והכרעה
השופט בחן את אופן התנהלותם של שני ההורים לאחר הפרידה. מצד אחד, נטען כי לאחר עזיבתה של האם את הבית החל תהליך של התעצמות הקשר בין הקטינים לאב. הוא הפך למעשה למטפל העיקרי שדאג להשכימם בבוקר, להלבישם, להאכילם ולהגעתם לבית הספר ולגן. הוא נאלץ להתמודד עם קשיי הקטינים עקב פרידת ההורים ונעזר לשם כך בגורמים טיפוליים עד כדי הגעה לפתרון. מצד שני, בשנה הראשונה לעזיבה, האם מיעטה בקשר עם מוסדות החינוך של הילדים והגיעה רק לימי הולדת ומסיבות. עם זאת, בשנה השנייה, היא שינתה את מנהגה והחלה לקיים ביקורים תדירים של הילדים ולהיות בקשר עם מוסדות החינוך.
משכך, שני ההורים נמצאו כבעלי מסוגלות הורית, אך פקידת הסעד המליצה כי טובתם הקטינים הייתה להיות בחזקת האב. לדעת השופט, השיקול של חזקת הגיל הרך, כפי שנטען על ידי האם, היה רק אחד מן השיקולים שהיה לשקול במקרה. שיקול נוסף היה טובת הילדים וסיפוק צרכיהם. במקרה זה נקבע כי טובתם של הקטינים הייתה כי ימשיכו להתגורר עם האב תוך המשך מתן טיפול מסור במסגרת יציבה ומוכרת.
בנוסף, נקבע כי לאב הייתה יכולת טובה יותר בהיענות לצרכי הילדים, מאשר לאם. באשר לבקשת האם לפעול על פי רצון הילדים, נקבע כי במקרה זה לא היה מקום לשאול אותם באופן ישיר בנוגע למשמורתם. זאת לאור גילם של הקטינים והחשש מפני העמדתם בפני בחירה בין שני ההורים. לסיכום, תביעת האם למשמורת נדחה והשופט הורה על השארת הילדים בחזקת האב.
עודכן ב: 29/10/2012
