לפי החוק לתיקון דיני משפחה (מזונות), תשי"ט – 1959, אדם חייב במזונות ילדיו הקטינים לפי הוראות הדין האישי שחלות עליו. כאשר מדובר ביהודי, המשפט העברי והפרשנות שניתנה לו קובעים שיש לאב חובה לזון ילדיו עד גיל 15. חובה זו היא רק ביחס לצרכים ההכרחיים של הקטין. לאחר גיל 15, תשלום המזונות הוא מכוח דין צדקה. קרי, בהתאם ליכולת הכלכלית של האב. דוגמא ליישום ההלכה, בפסק הדין דנא.
יש לכם שאלה?
פורום מזונות
פורום הסכם גירושין
אלימות במשפחה
פורום זכויות הגבר במשפחה
במקרה דנן, הוגשה לבית המשפט תביעה לתשלום מזונות קטינים. התביעה הוגשה על ידי אמם של הקטינים, נגד אביהם. על פי העובדות, לצדדים היו ארבעה ילדים והגדול ביניהם היה בן 17 במועד הגשת התביעה, והקטן בין 6. כמו כן, התובעת עבדה והשתכרה כ-9,000 ₪ מידי חודש ובמועד הגשת התביעה, הנתבע התגורר עם בני משפחתו בדירה המשותפת.
בהחלטה בנושא המזונות הזמניים שניתנה קודם לכן, הנתבע חויב לשאת במלוא המשכנתא שרבצה על הנכס ובהוצאות אחזקת הבית, בנוסף למזונות. עם זאת, הנתבע לא חויב לשאת במזונות שני הילדים הגדולים, עקב העובדה שהיו בני למעלה מ-16 שנים ולנוכח הכנסות התובעת.
אולם, מאז החלטה זו חל שינוי במצב והנתבע הגיש בקשה להקטנת המזונות הזמניים.
לטענתו, הוא הורחק מביתו בגין אלימות, מצבו הבריאותי התדרדר וילדו הגדול הגיע לבגרות ולכן, הוא ביקש להקטין את סכום המזונות הזמניים עבור כל הילדים. בדיון שנערך בנושא, הבקשה התקבלה אך הנתבע חויב להמשיך ולשאת במחצית מהמשכנתא שרבצה על הנכס ולשלם מזונות עבור שני הילדים הגדולים. כעת, נערך דיון בנושא המזונות הקבועים.
טיעוני בעלי הדין
לטענת התובעת, למרות ששני הילדים הגדולים של בני הזוג הגיעו לגיל בגרות, היה ראוי לחייב את הנתבע במזונותיהם עד תום שירותם הצבאי הסדיר. באשר לשני הילדים הנוספים, הרי שהם טרם הגיעו לגיל 15 ולכן התובעת טענה שהנתבע חב במזונות מכוח הדין האישי שחל עליו. לשיטתה, לנתבע היה כושר השתכרות ומצבו הרפואי כפי שנטען על ידו לא היה נכון.
מנגד, הנתבע ביקש שלא לחייבו במזונות שני הילדים הגדולים, מאז שבגרו. הוא טען שחרף הצהרות התובעת בנושא, כושר השתכרותו נפגע לאחר שהפך למובטל והכנסתו התבססה על דמי האבטלה שקיבל מהמוסד לביטוח לאומי מידי חודש. בנוסף, הנתבע טען שהכנסתה הגבוה של האם הצדיקה חיובה בתשלום מזונות הקטינים, בפרט לנוכח מצבו שלו ובריאותו הרופפת.
הכרעה
ראשית, השופט הדגיש שעל פי ההלכה המשפטית, צרכיו של קטין שהגיע לבגרות טרם סיום הלימודים אינם פוחתים, רק בשל הגיעו לגיל 18. על כן, בתי המשפט נוהגים לחייב בתשלום מזונות עד תום התיכון, או עד גיל 18, לפי המאוחר מבין השניים. באשר לחיוב ממועד זה והלאה, הפסיקה קבעה שסכום המזונות המשולם הינו שליש מהסכום ששולם קודם לכן. לפיכך, טענות הנתבע לפיהן הוא לא נדרש לשלם מזונות לילדיו שהגיעו לבגרות, נדחו.
באשר לסכום המזונות עצמו, השופט פסק שעבור הבן הגדול ביותר, שהתגייס ועבד במהלך שירותו הצבאי, הנתבע נדרש לשלם 250 ₪ בחודש. עבור הבן הבגיר השני, שהיה עתיד להתגייס בשנה שלאחר מכן, השופט קבע שהנתבע נדרש לשלם לו 400 ₪ בחודש החל מיום סיום בית הספר התיכון. עבור שני הילדים הקטנים, הנתבע חויב לשלם מזונות בסך 2,500 ₪ בחודש לשניהם יחד. הנתבע נדרש לשאת בחובת תשלום המזונות עבור קטינים אלו מכוח הדין האישי, שמטיל על האב את החובה לזון ילדיו עד גיל 15.
עם זאת, הודגש שסכום מזונות זה שיקף את הצרכים ההכרחיים של הקטינים ולא מעבר. זאת לאור אורח החיים שבני המשפחה ניהלו טרם פרידת ההורים, במסגרתו התובעת היא שנשאה ברוב הוצאות הבית והוותה את מקור ההכנסה העיקרי. אולם, השופט הדגיש שגם לנוכח מצב זה, הרי שהנתבע היה בעל יכולת כלכלית מסוימת ולכן לא היה מקום לפטור אותו לגמרי מחובת תשלום המזונות. זאת בפרט לאור העובדה שהוא היה בעל כושר השתכרות ויכול היה לצאת לעבודה.
