כל חייל, קצין, נגד ושוטר שנפגע בעת שירותו ועקב כך, זכאי להכרה ותגמולים ממשרד הביטחון. השלב הראשון בתהליך קבלת התגמולים הוא הגשת תביעה לקצין התגמולים, שאחראי לקבוע האם קיים קשר סיבתי בין הנזק לשירות הצבאי. במידה וקצין התגמולים דוחה את התביעה, ניתן לערער על ההחלטה לוועדת הערעורים ולאחר מכן, לבית המשפט. להלן דוגמא לכך.
יש לכם שאלה?
פורום תאונות כלליות
פורום נזיקין
פורום דיני צבא
במקרה הבא, הוגש לבית המשפט ערעור על החלטת וועדת הערעורים במסגרתה נדחתה תביעת המערערת להכיר בבנה המנוח כנספה לפי חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום), תש"י – 1959. על פי עובדות המקרה, המנוח שירת כקצין בחיל הצנחנים ובמסגרת זו, יצא לקורס פיקוד. כהכנה לקורס, הוא החל ללמוד אנגלית באוניברסיטת תל אביב. כאשר יצא לחופשת סוף שבוע מלימודיו, הוא טיפל באקדח שהיה בבעלות אחיו. במהלך הטיפול, נפלט כדור והמנוח נהרג. לאחרון לא היה רישיון אזרחי לשאת נשק.
המחלוקת
הצדדים הסכימו באשר לעובדות שלעיל אך היו חלוקים בשאלה האם מותו של המנוח נגרם "עקב" השירות, ולכן היה ראוי להכיר בו כנספה לפי החוק. לטענת המערערת, המנוח התכוון לנסוע לחברתו שבבקעת הירדן ביום מותו. המנוח תכנן לעשות נסיעה זו בתחבורה הציבורית, כשהוא לבוש על מדים, מאחר וכך הוא היה פטור מתשלום. עם זאת, משום שהוא היה אמור לנסוע במדים, הוא נדרש לשאת עמו נשק מכוח הוראות הפיקוד העליון. אולם, הוא טרם קיבל נשק אישי מהצבא ולכן התכוון ליטול את נשקו של אחיו. טרם הנסיעה, המנוח בדק את כשירות האקדח ובמהלך הבדיקה, התאונה אירעה.
אולם, וועדת הערעורים וקצין התגמולים דחו גרסה זו, מאחר והיא התבססה על השערות ותו לאו. הוועדה קבעה שגם לו גרסת המערערת הייתה מתקבלת, הרי שבמעשיו של המנוח לא היה בכדי לקדם אינטרס צבאי ולכן המוות לא היה "עקב" השירות. כמו כן, נקבע שהחזקת האקדח על ידי המנוח הייתה שלא כדין ועלתה לכדי עבירה.
טיעוני הצדדים בערעור
לטענת המערערת, במועד האירוע המנוח נדרש לשאת נשק אישי בעת נסיעה בתחבורה ציבורית על פי הוראות הפיקוד העליון. המנוח ביקש למלא חובה זו. לחלופין, גם אם הוראות הפיקוד לא הטילו על המנוח חובה מעין זו, האחרון ביקש לפעול על פי הנחיות הצבא ומתוך ראיה שבנשיאת הנשק היה בכדי לקדם אינטרס צבאי של הגנה על יתר האוכלוסייה.
זאת ועוד, נטען שלעובדה שלמנוח לא היה רישיון לנשיאת נשק אזרחי לא הצדיקה שלילת ההכרה בו כנספה צה"ל. שכן, הלכה למעשה, המנוח עבר את ההכשרה המקדמית שנדרשה לשם קבלת רישיון כאמור ואף עבר מטווח באקדח ממנו נפגע. על כן, היעדר הרישיון היה בגדר פגם דיוני ולא מהותי, שלא שלל את הזכאות לתגמול בגין מות המנוח.
מצד שני, המשיב טען שהערעור הופנה כנגד הקביעות העובדתיות של הוועדה ולכן, לא היה מקום להתערבות בית המשפט. הודגש שהתעסקות המנוח עם האקדח נעשתה במסגרת חופשתו, אז לא חלה עליו חובה לשאת נשק בעת הנסיעה בתחבורה ציבורית. לא זו אף זו, העובדה שהמנוח החזיק את האקדח ללא רישיון הייתה מנוגדת לדין והרחיקה עוד יותר את האירוע מנסיבות שירותו הצבאי של הראשון.
תוכנית המנוח לפני מותו
לאחר בחינת כלל הטענות, השופטים החליטו שבמסקנות הוועדה נפלה טעות משפטית בעת שקבעה שגרסת המערערת הייתה מבוססת על השערה גרידא. שכן, לפני הוועדה עמדה עדותה של חברת המנוח בדבר התנהלות האחרון בעבר – מנהגו להגיע אליה באמצעות התחבורה הציבורית, כשהוא לבוש מדים, במטרה לחסוך בתשלום עלות הנסיעות. על כך העיד גם חבר של המנוח. אולם, הוועדה התעלמה מעדויות אלו ולא נימקה מדוע לא ניתן להן משקל, או שללה אמינותן. לפיכך, טענת המערערת התקבלה ונקבע שהמנוח התכוון לנסוע באוטובוס כשהוא לבוש מדים.
לנוכח מסקנה זו, נפסק שהיה על המנוח לקיים את הוראות הפיקוד ולשאת נשק, גם בזמן חופשתו, מאחר והוא לבש מדים. נשיאת הנשק הייתה מיועדת לקידום אינטרס צבאי של מניעת פגיעה בתחבורה הציבורית, וצד תגובה של חייל קצין בעת מצב סכנה. אמנם, בעת מותו המנוח לא לבש מדים ולא נסע בתחבורה ציבורית, אך הוא החל בשרשרת פעולות לשם כך ואלמלא התאונה, מעשיו לא היו נקטעים.
בסופו של דבר נפסק שהמערערת, אמו של המנוח, עמדה בנטל ההוכחה בפני הוועדה והצביעה על קיומו של קשר סיבתי בין השירות הצבאי למוות ולכן הערעור התקבל. דהיינו, נקבע שמות המנוח אירע עקב שירותו הצבאי ותוך כדי תקופה זו והוא היה זכאי להכרה כנספה לפי החוק.
