רצח - אי קבלת טענת ענישה מופחתת עקב הפרעה נפשית

להלן גזר דין אשר ניתן כנגד נאשם שהורשע בעבירת רצח בכוונה תחילה. הנאשם טען שיש להחיל עליו את סעיף 300א לחוק העונשין, הקובע עונש מופחת בנסיבות מסוימות שהתקיימו ברצח. מדובר בסעיף אשר אם בית המשפט יקבע כי הנאשם במקרה דנן נכנס בגדרו, הרי שיהיה לו שיקול דעת באשר לחומרת העונש, והוא לא יהיה חייב להטיל מאסר עולם. הנאשם ביקש להחיל עליו את סעיף 300א מאחר ו"יכולתו להימנע מעשיית המעשים נפגעה באופן ניכר עקב היותו סובל מהפרעה נפשית חמורה", כהוראת סעיף קטן (א).

יש לכם שאלה?

פורום מעצר

פורום רישום פלילי

פורום כתב אישום

הנאשם הורשע ברצח של גרושתו, אם ילדיו. לאחר הגירושין, הנאשם ניסה להחזיר לעצמו מחצית מבית המגורים, על אף הסכם הגירושין ששלל זאת. כמו כן, הוא ניסה לשכנע את הנרצחת לשוב ולחיות עימו חיים משותפים. הנרצחת התנגדה לכל זאת. באחד הערבים, הוא פרץ לביתה, ולאחר דין ודברים ביניהם, דקר אותה בסכין והרגה. הנאשם ניסה, במהלך הדיון המשפטי, לטעון לתחולת סעיף 34ח', סייג העדר השפיות. השופט דחה זאת וקבע כי על אף שהנאשם היה חולה במחלת הסכיזופרניה, הייתה נסיגה במחלה. הוא הורשע כאמור ברצח בכוונה תחילה.

בשלב הנוכחי של גזר הדין, הנאשם ביקש אפוא כאמור ענישה מופחתת בגין ההפרעה הנפשית. הן הנאשם והן התביעה ביססו את עמדתם על חוות דעת רפואיות של מומחים.

הדיון המשפטי - האם תיקבע הפחתה בשל מצב נפשי?

השופטת קבעה בראשית הדיון שני כללים ראייתיים במקרה שלפנינו:

• נטל הראייה יהיה מוטל על הנאשם. מאחר והתביעה הוכיחה את קיומה של העבירה שדינה מאסר עולם, על הנאשם להוכיח כעת כי יש להטיל עליו ענישה מופחתת.
• בית המשפט הוא הפוסק בנושא זה ולא מומחי בריאות הנפש. אלה האחרונים אכן נותנים חוות דעת שיש לה משקל מכריע ביותר, אך בית המשפט הוא זה שאומר את המילה האחרונה בנושא.

הפסיקה קבעה כי ההבדל בין סעיף 34ח המעניק פטור בגין אי שפיות, לבין סעיף 300א שרק מפחית בעונשו של הלוקה בנפשו, הוא מידת הפגיעה הנפשית ועוצמתה. ההבדל יכול להיות לעיתים קטן מאוד. כלומר, גם כדי להיכנס בגדרו של סעיף 300א נדרש על הנאשם להוכיח הפרעה נפשית רצינית וחמורה, שהגבילה את יכולתו להימנע מהמעשה בצורה ממשית. כמו כן יש להוכיח קשר סיבתי בין ההפרעה לביצוע הרצח. הגישה הרווחת בפסיקה היא לצמצם את המקרים שייכנסו בגדרו של סעיף הענישה המופחתת.

כל המומחים שהגישו חוות דעת בנושא  היו סבורים כי בשעת ביצוע הרצח, הנאשם לא היה פסיכוטי. חוות הדעת מצד הנאשם טענה כי כתוצאה מההפרעה הנפשית של הנאשם הוא פעל כמעט תחת דחף לא בר כיבוש, וזאת עקב התרופפות במנגנוני השליטה העצמית שלו. מאידך, חוות הדעת שהגישה התביעה קבעה כי לא היה קשר סיבתי ישיר בין ההפרעה לבין מעשה הרצח.

השופטת קבעה כי היא מעדיפה את חוות הדעת של התביעה. "הרצח לא בוצע בשל ההפרעה הנפשית החמורה, והנאשם לא היה במצב של העדר יכולת שליטה", נכתב בגזר הדין. הנימוקים לקביעתה של השופטת היו –

• המומחה מצד התביעה בדק את הנאשם מיד לאחר הרצח, בעוד המומחים האחרים עשו זאת כחצי שנה לאחר מכן. כמו כן, הם לא נחשפו לכול החומרים אליהם נחשף מומחה התביעה.
• עובדות המקרה הראו כי לנאשם הייתה שליטה על מעשיו – הן מבחינת המניעים, הן במהלך תכנון הרצח, והן באופי ביצועו. גם הפעולות שנקט הנאשם בתקופה שלפני הרצח על מנת לשכנע את הנרצחת לשוב אליו, לימדו כי הוא לא היה במצב דיכאוני כפי שקבעו המומחים מטעם ההגנה. כוחותיו ויכולותיו בתקופה זו היו סבירים ביותר.
• השליטה, המחשבה הבהירה והארגון של הנאשם, גם לאחר שרצח וניסה להימלט, לימדו על מעשה שנעשה תחת שליטה, על אף הפרעותיו הנפשיות.
• גם אם היה מוכח שהנאשם סבל מהפרעה נפשית חמורה שגרמה לו לבצע הרצח, הוא לא היה זוכה לענישה מופחתת. הפסיקה קבעה כי מטרת הסעיף היא לאפשר הפחתה ממאסר העולם רק במקום שבו שיקולי הצדק דורשים זאת. "במקרה שלפנינו אין שום סיבה להפחית את העונש", קבעה השופטת נחרצות.