תביעה כספית בין סבתא לבין נכדה בנוגע למתן מתנה

פסק הדין עוסק בתביעה כספית של סבתא כנגד נכדתה. הסבתא טוענת כי הפקידה ביד הנכדה סכום של 200,000 שקלים למשמורת והיא דורשת אותו בחזרה. הנכדה טוענת כי הכסף ניתן לה במתנה ועל כן היא מסרבת להחזירו.
 

הנכדה גדלה כל חייה בביתה של הסבתא ולא אצל הוריה. על כספיה של הסבתא הוטל עיקול עקב היותה בעלת מניות בחברה של ילדיה שנקלעה לקשיים. בית המשפט המחוזי קבע לאחר מכן, כי העיקול היה שלא כדין. כדי למנוע הישנות של מקרים מעין אלו בעתיד, משכה הסבתא את כספה מהבנק שלה לבנק אחר, והפקידה את הסכום בחשבון על שמה של הנכדה. כך, ביקשה לעצמה הסבתא שקט נפשי וביטחון. לטענת הסבתא, הנכדה ידעה כי הכסף שייך לה בלבד, ופתיחת החשבון על שמה הוא רק על מנת למנוע עיקול אפשרי. לאחר שלוש שנים, הנכדה משכה במזומן את כל הכסף, ומכאן התביעה.

הנכדה הציגה בפני בית המשפט את הקשר החזק שהיה בינה לבין סבתה, וזאת עקב אי התמיכה והנטישה שחוותה מצד הוריה. הנכדה טענה כי בעקבות הקשר, הסבתא הבטיחה לה שתיתן לה בצוואתה דירה. לאחר מכן אמרה לה הסבתא כי היא לא תיתן לה דירה, וזאת בעקבות לחץ מצד ילדיה, אך היא תפקיד בחשבונה 200,000. זהו הכסף נשוא התביעה. לאחר מספר שנים, הסבתא ביקשה ממנה חזרה את הסכום כדי לעזור לילדיה שהסתבכו בחובות, והבטיחה לה שבמקום זה תצווה לה דירה בצוואתה. מאחר והנכדה חששה שגם את הדירה לא תקבל בעקבות הלחצים שיפעילו ילדי הסבתא (אביה והדוד שלה), היא סירבה לתת בחזרה את המתנה שקיבלה.

הדיון המשפטי

ראשית, השופט הביע את צערו על הסכסוך המשפחתי וציין כי הוא ניסה לשלוח את הצדדים לגישור, ללא הועיל. השאלה המשפטית העומדת לדיון היא כיצד להגדיר את העברת הכספים לנכדה – מתנה או משמורת. במשפט הישראלי קיימת הלכה, כי כאשר קרוב נותן לקרובו העברה ללא תמורה, חזקה שהעברה זו היא מתנה, אלא אם כן יוכיח הנותן אחרת. חזקה זו מנוגדת למקרה בו ישנה העברה בין אנשים שאין בהם קירבה. במקרה שכזה, אם הנתבע מודה שקיבל אך טוען כי ההעברה הייתה במתנה, מוטל עליו נטל הראייה להוכיח זאת.

השופט קבע כי במקרה שלפנינו, הסבתא הייתה מחויבת ברווחתה הכלכלית של הנכדה. לאור מחויבות זו, "חזקת המתנה" פועלת במקרה שלנו, ועל הסבתא מוטל להוכיח כי העברת הכסף לא הייתה במתנה. אכן, בדרך כלל החלת החזקה היא בין הורים לילדיהם. אך השופט מביא פסיקה של ביהמ"ש העליון, לפיה, ניתן להחיל חזקה זו גם על יחסים משפחתיים אחרים, כגון יחסי סבא-נכד. החלת החזקה תהיה במצב בו על הסבא או הסבתא מוטלת הדאגה למחסורו של הנכד. כזה הוא המקרה שלפנינו, בו הסבתא גידלה את נכדתה במשך כל חייה והייתה לה כאם.

נטל הראייה אם כן עובר לסבתא – התובעת

השופט קבע כי יש קשיים רבים בגרסה של הסבתא להשתלשלות האירועים. אם אכן הכספים היו אצל הנכדה בנאמנות, מן הראוי היה, בעת פתיחת החשבון, לציין זאת במסמכי הבנק באחד מתנאי החשבון. דבר זה לא נעשה. השופט קבע גם כי העדות שהביאה הסבתא, שהן פקידות בבנק, לא אמינות לדעתו. הן עדות מטעם הסבתא שהיא הקוסמטיקאית שלהן, ולא עדות אובייקטיביות מטעם הבנק.

גם עדות הסבתא מלאה סתירות פנימיות. לא ברור מדוע היא צריכה "להבריח" את כספה מחשש לעיקול לאחר שביהמ"ש קבע כי לא ניתן לעקל את כספה. כמו כן , ההעברה הייתה מחשבון בנק שכלל לא ניתן לעיקול. גם אין זה הגיוני כי מבין כל נכסיה המרובים (3 דירות) הסבתא תרצה להסתיר מנושים דווקא את הסכום המדובר. טענותיה של הסבתא תמוהות גם לאור העובדה כי המשיכה לנהל פעילות שוטפת בחשבון הבנק ממנו משכה את הכסף. כך לא מתנהג מי שחושש מפני עיקול כספיו.

השופט קבע כי הסבתא הייתה נתונה ללחץ מצד ילדיה והרגישה מאוימת מהם, ולכן סיפרה להם כי ההעברה היא לצורך הברחה מעיקול, אך זו הייתה רק אמירה כלפיהם. הכוונה האמיתית הייתה נתינת מתנה לנכדתה. לאחר שדחה השופט את גרסת הסבתא, הוא פנה לבדוק את גרסת הנכדה, על פיה מדובר במתנה. השופט קבע כי התקיימו בהעברת הכספים כל היסודות של "מתנה", כפי הגדרתה בסעיף 2 לחוק המתנה התשכ"ח-1968.

התקיימה במקרה שלפנינו הקניית המתנה מהנותן למקבל (העברת כסף מחשבון לחשבון נחשבת הקנאה). כמו כן, ישנה הסכמה כי הדבר ניתן במתנה. הסכמה זו מתבטאת בחתימת הסבתא על העברת הכספים, שהרי טענת "ההברחה" של הסבתא נדחתה. גם יסוד גמירות הדעת התקיים כאן במידה הנדרשת. לסיכום, השופט דחה את התביעה. הכסף יישאר בידי הנכדה. השופט חייב את התובעת בהוצאות המשפט.