בני זוג קיבלו בחייהם זכויות בר רשות בנחלה במושב. הסכם המשבצת קבע שלא ניתן להוריש את זכויות המתיישב, משאינן חלק מהעיזבון. בד בבד, מורה ההסכם כי במקרה של פטירה של בעלי המשק, זכויות אלו יעברו באחת משלוש דרכים: א. לבן הזוג שנותר בחיים; ב. באין בן זוג, עוברות הזכויות בנחלה לבן ממשיך שנקבע על ידי ההורים ושאושר על ידי המיישבת (האגודה); ג. באין בן ממשיך, עוברות הזכויות על פי הוראת סעיף 114 לחוק הירושה (הסעיף עוסק במשק חקלאי).


בן הזוג נפטר ראשון ולא הותיר אחריו צוואה. בת הזוג נפטרה בחודש מרס 2005 והותירה צוואה במסגרתה ציוותה את המשק על כל הצמוד לו, לרבות מיטלטלין וציוד שהיה מצוי בו, לנכד (נתבע מס' 1 בענייננו), תוך חיובו בתשלום 300,000 שקלים לילדיה, אשר לא ירשו דבר. כשלוש וחצי שנים לאחר מכן ניתן צו לקיום הצוואה.


לנוכח הצוואה והסכם המשבצת, נחלקו הילדים בשאלה מי זכאי לזכויות במשק, בהיעדר בן זוג ובאין בן ממשיך שנקבע בחיי בני הזוג. טענת הילדים הייתה כי על פי סעיף 114 לחוק הירושה, במקרה זה ובכלל, יש להתעלם מכל צוואה שערך המתיישב בעניין הזכויות שהיו לו במשק וכל הוראה שכזו בטלה, זאת מכיוון שנוסחו של סעיף 114 לחוק, הנוקט בלשון "היורשים", מתכוון ליורשים על פי דין, באין צוואה, ולא בירושה על פי צוואה.


הכרעת בית המשפט לענייני משפחה


בית המשפט דחה את התביעה, וזאת ממספר טעמים. ראשית, על פי הפסיקה והספרות המשפטית, בעל המשק אינו יכול להוריש זכות שלא הוענקה לו על פי החוזה המשולש שיצר את הזכות. הוראות חוזה החכירה גוברות על דיני הירושה. כלומר, בעל זכות חכירה אינו רשאי להעביר בירושה יותר מהזכויות שקיבל בחוזה החכירה. אם החוזה הגביל את העברת הזכות, הוא מונע את העברת הזכויות שלא לפי ההוראות.


במקרה זה, כפי שעלה מהסכם המשבצת, מכיוון שזכויות המתיישב במשק אינן חלק מעיזבונו ומשכך אינן עוברות בירושה, לא על פי צוואה ולא על פי דין, ובהעדר בן זוג ובאין בן ממשיך שנקבע בחיי המתיישב יש לפנות לחלופה ג' בהסכם המשבצת, על פיה, ההסכם מאמץ הסדר הדומה לסעיף 114 בחוק הירושה.


שנית, העיקרון המוביל בדיני הירושה הוא "מצווה לקיים את דברי המת" וחולש על כל ההוראות שנקבעו חוק הירושה לגבי זהותם של היורשים, וגם על הוראת סעיף 114, הכפוף לסעיף 2 לחוק. הפרשנות הראויה של סעיף 114 מביאה לתוצאה שהמונח "יורש" בסעיף 114, אם קיימת צוואה, ייקבע לפי הצוואה. כלומר, כאשר המוריש הותיר צוואה וקבע יורש אחד למשק, הוא זה שיירש את המשק ולא היורשים האחרים על פי דין.


לבסוף, בית המשפט ציין עוד כי במידה שבר הרשות השאיר צוואה עם כמה זוכים במשק, בית המשפט יקבע מי מהיורשים יכול ורוצה לקיים את המשק, ואילו השאר הנהנים יקבלו ממנו פיצוי בשווי החלק שקיבלו מהמוריש.


זכויותיה של הסבתא במשק הן חלק בלתי נפרד מהמשק


לפיכך, פסק בית המשפט כי בזכויות המנוחה במשק, לרבות המיטלטלין וזכויות חקלאיות אחרות המהווים חלק בלתי נפרד מהמשק וכמתחייב על פי הצוואה יזכה הנכד (נתבע מס' 1) לבדו, כאשר עליו לשלם לתובעים את הסכום של 300,000 שקלים בהתאם לצוואה.


כך או כך, בית המשפט הסביר כי מכיוון שרצון המנוחה היה שהנכד הוא שיחזיק במשק לאחר פטירתה, ניתן אף לראות בו "בן ממשיך" ומהטעם הזה לראות בו כזכאי לרשת את העיזבון.


עוד ציין בית המשפט בפסק דינו כי עמדת רמ"י הייתה שההסכם אינו שולל זכות הורשה של המשק על דרך עריכת צוואה וקיימת זכות ספציפית ברורה להורשת המשק ליורש יחיד על פי הצוואה בהתאם לסעיף 114 לחוק הירושה, המהווה חלק מההסכם המשולש וכי מרגע שנערכה צוואה יש לפעול על פיה. בית המשפט אישרר את עמדת רמ"י, וקבע כי בעקבותיה אין עוד להרהר אחר כוונות הצדדים להסכם ורצונם ביחס לדרך בה יועברו הזכויות בעקבות פטירת המנוחה.


עולם הצוואות והירושות בכלל ובמגזר החקלאי בפרט רווי במקרים ומחלוקות סביב אופן חלוקת העיזבון וזהותו של מי שזכאי לרשת את הזכויות במשק החקלאי. בסוגיות הנוגעות לתחום זה, מומלץ לפנות לעורך דין הבקיא בדיני המקרקעין ומתמחה באגודות השיתופיות ובצורכי החברים במושבים ובקיבוצים ואף שולט בפסיקה העדכנית בתחום זה. במידה שייעוץ שכזה נערך בזמן, יכול והוא יחסוך הוצאות רבות ועוגמת נפש.


מאת עו"ד צבי שני