בית המשפט קיבל תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף של קטין שנפגע בתאונת עבודה. הנתבעות השונות ניסו להתנער מאחריותן, אך השופט דחה טענותיהן. לקביעתו, מעבידו של התובע ומנהל אתר הבנייה בו הוא עבד, הפרו את חובת הזהירות שהוטלה עליהם, ולכן חבו בפיצויים. בנוסף, נפסק כי גם חברת הביטוח של התובע חבה בפיצוי שכן, בניגוד לטענותיה, הפוליסה הייתה בתוקף בעת קרות האירועים.
יש לכם שאלה?
במקרה דנן, הוגשה תביעה נזיקית לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע בעת שעבד באתר בניה בצפון הארץ. התביעה הוגשה נגד מעבידו של התובע בזמן התאונה, מבטחת התובע באותה עת ונגד הקבלן הראשי באתר הבניה.
טיעוני הצדדים
התובע טען כי במהלך עבודתו כעוזר טייח הוא נפל מפיגום בגובה של 2.5 מטר, או יותר, לפיר שהיה בעומק של מספר מטרים. עקב הנפילה, טען התובע, הוא נפגע בכל חלקי גופו. לדידו, לאור נסיבות התרחשות התאונה, חל כלל "הדבר מדבר בעד עצמו". כלומר, התובע טען כי יש להטיל את נטל ההוכחה לאי התרשלות על כתפי הנתבעים. מנגד, הנתבעים השונים הטילו את האחריות זה על זה.
המעסיק טען כי יש להטיל את החבות על חברת הביטוח וזאת משום שבזמן קרות התאונה, ביטוח חבות המעבידים היה תקף. באשר לאופן קרות התאונה, הנתבע טען כי היא התרחשה בשל רשלנותו של התובע והפיגום ממנו נפל לא היה באחריותו. הנתבע הדגיש כי הוא עסק באותו מועד בעבודות טיח, ונפילתו של התובע התרחשה לא בזמן ביצוע עבודות מסוג זה. לכן, נטען, האחריות הייתה על כתפי הנתבע הרביעי, קבלן הבנייה.
חברת הביטוח טענה כי יש להטיל את האחריות בגין הנזק על כתפי קבלן הבנייה. לחלופין, נטען כי התאונה ארעה בשל התנהלות התובע ולכן הייתה זו אחריותו הבלעדית. כך או כך, נטען כי לא היה כיסוי ביטוחי תקף לתובע. קבלן הבנייה התנגד לטענות אלו והפנה אצבע מאשימה לעבר התובע או הנתבע הראשון, אשר היה מעבידו. הצדדים הסכימו להעמיד את גובה הנזק על סך של 150 אלף ₪, לאחר ניכוי אשם תורם מצד התובע. המחלוקת התייחסה לאופן חלוקת סכום זה בין הנתבעים.
דיון והכרעה
לאחר שמיעת עדויות הצדדים, השופט פסק כי מבחינה עובדתית, נפילתו של התובע נעשתה מפיגום שהיה בגובה של 80 ס"מ. עם זאת, לא היה ברור מי בנה את הפיגום. אולם, לאור העובדה שעדים שונים העידו כי הפיגום שימש לעובדי הנתבע הראשון, השופט קבע כי הוא שהיה אחראי לטיבו ותקינותו. על פי קביעת השופט, סיבת נפילתו של התובע מהפיגום הייתה חוסר זהירות ותשומת לב מצדו. הפגיעות הקשות נגרמו לו עקב הנפילה לפיר שהיה מתחת לפיגום. בנסיבות אלו, נקבע כי מי שהניח את הפיגום מעל הפיר ואפשר לאחרים להעלות עליו, היה עליו לצפות התרחשות אירוע זה ולהתקין אמצעי בטיחות הולמים על מנת למנוע נפילה.
לחלופין, על האחראי היה להציב את הפיגום במרחק מה מהפיר. משום שהנתבע הראשון נמצא אחראי לטיב הפיגום, הרי שהאחריות להצבתו מעל הפיר הוטלה עליו. כמו כן, משום שהוא לא נקט באמצעים שפורטו לעיל, נקבע כי הוא הפר את חובת הזהירות שהייתה לו כלפי עובדיו ואחרים. הפרת חובה זו עלתה לכדי התרשלותו של הנתבע הראשון. בנוסף, גם קבלן הבנייה נמצא אחראי שכן חלה עליו חובת זהירות כלפי כל העובדים אשר היו מצויים בשטח האתר (תוך מניעת סכנות בעבודה ופעולה על פי הוראות הבטיחות). משלא נמנעה הצבת הפיגום מעל הפיר, נוצרה סכנה במקום העבודה והופרה החובה שחלה על הנתבע הרביעי. בית המשפט קבע כי היות ולא היה ניתן להפריד בין אחריות נתבעים אלו לנזקו של התובע, כל אחד חויב בתשלום מחצית מסכום הפיצוי. לבסוף, נקבע כי גם לחברת הביטוח של התובע קמה חבות ביטוחית. כלומר, פוליסת הביטוח הייתה בתוקף במקרה דנן וניסיונות "ההתנערות" של הנתבעת מתשלום הנזק נכשלו. אי לכך, היא חויבה יחד עם מעבידו של התובע לשלם לו 75 אלף ₪, בעוד שהנתבע הרביעי חויב ביתרת הסכום.
עודכן ב: 22/02/2012
