התנגדות לקיום צוואה בשל הוראות סתומות שלא ניתן לקיים אותן

בעת עריכת צוואה, יש להקפיד לערוך אותה בהתאם לדין ולחוק הירושה. במידה ותהינה חריגות מהוראות החוק, עלולות להיווצר בעתיד בעיות אשר קשה לצפותן מראש. להלן דוגמא למקרה כגון דא. במקרה זה, התובע הגיש תביעה למתן צו לקיום צוואה. כנגד התביעה, הגישו הנתבעות התנגדות לצו לקיום הצוואה. התובע, אחיהן של הנתבעות. הצו המתבקש היה קשור לצוואתה של אם התובע והנתבעות. האם נפטרה לפני אביהם של הצדדים להליך הנוכחי.

יש לכם שאלה?

פורום צוואות וירושות

פורום התנגדות לצוואה

פורום עיזבון

אמם המנוחה של התובע והנתבעות השאירה צוואה מיום 15.8.96. על פי הצוואה, היא הורישה את רכושה כך שהתובע יקבל 90% ממניות חברה X, ואילו יתר 10% מהמניות היא ביקשה להוריש לבעלה של אחת הנתבעות. את יתר רכושה, המנוחה ביקשה לחלק שווה בשווה בין כל ילדיה. על אף האמור בצוואה, היא העבירה לתובע 90% מהמניות עוד בחייה.

ביום 29.9.02 ערכה המנוחה תוספת לצוואה. בתוספת לצוואה היא ציינה כי היא מורישה 4% נוספים לתובע במקום לבעלה של הנתבעת. כמו כן, היא ציינה כי הואיל והתובע הלווה כספים לחברות וחתם על ערבויות, ומגיעים לו פיצויים, אז כל שאר הנכסים ששייכים למנוחה ישמשו בראש ובראשונה להחזר כספים אם החברות לא יוכלו לשלם את המגיע לו עקב פירוק או כינוס נכסים. לאחר מכן, ציינה המנוחה כי שאר הרכוש יחולק בין הילדים שווה בשווה. זהו כאמור הנוסח של התוספת להלוואה.

טענות הצדדים

הנתבעות טענו כי אין הן חולקות על כשרות הצוואה, אלא לטענתן לא ברור כיצד ניתן לקבוע מה היו השקעותיו של התובע או מה הוא הפסיד. כמו כן, לא ברור מי צריך לבדוק זאת. לכן, לא היה ניתן לקיים את הצוואה ויש לבטל אותה. הנתבעות אף הוסיפו כי התברר במהלך המשפט שהתובע הוא זה שגרם לחברות להיכנס להליך של כינוס, וכי החברות נמכרו זמן קצר לאחר שמונה להן כונס נכסים, כך שהתובע בסוף הרוויח מהליך הכינוס. התובע מצידו טוען כי על הנתבעות מוטל הנטל להוכיח את מה שטוענות. כמו כן, החברות נמכרו לאחר שנכנסו לחדלות פירעון ויש לשפותו לפני שיחולק כל הרכוש. טען התובע גם כי אין כל קושי להאריך את נזקיו.

צוואה סתומה וצוואה שביצועה אינו אפשרי

סעיף 33 לחוק הירושה קובע כי כאשר לא ניתן להבין את משמעות הצוואה, הרי שהיא בטלה. בנוסף, סעיף 34 קובע כי הוראות של צוואה שלא ניתן לבצעה, בטלות גם כן. בית המשפט מציין כי בחינת השאלה האם ביצועה של הצוואה אפשרי או לא, יש לעשות במועד בו מבקשים לקיים את הצוואה ולא במועד עריכתה.

לאור הוראות התוספת לצוואה, בית המשפט קבע כי לא היה ניתן לקיים את סעיפי הצוואה אשר דיברו על שיפוי התובע בגין נזקים שנגרמו לו לכאורה מהחברות. על כן, נקבע כי דין הוראות אלו להתבטל. בית המשפט הדגיש כי ההוראות המדוברות עוררו "קושיות שלא ניתן לענות עליהם בשקידה סבירה: מהו סכום ההלוואות של התובע לחברות? מהו סכום הערבויות עליהם חתם? מהו סכום הפיצויים להם זכאי התובע? על סמך מה מגיע לו פיצויי? מה כוללות ההתחייבויות המדוברות?".

בית המשפט ציין כי אילו המנוחה הייתה יודעת מהם הפסדיו של התובע במועד עריכת הצוואה, היא הייתה מציינת זאת. מהעובדה שלא עשתה זאת ניתן היה להסיק שבמועד החתימה היא לא ידעה מהם הפסדיו, אם בכלל היו לו הפסדים. לשונה של הצוואה עסק בלשון עבר, וניכר כי מי שחתם על הצוואה לא ידע להעריך מה היו סכומים אלו. יתר על כן, מהראיות שהובאו בפני בית המשפט הוכח כי התובע לא הפסיד כלל כספים בגלל החברה, אלא אף שיפר את מצבו ותנאי העסקתו. הליך הכינוס הביא רווח לתובע. התובע המשיך לעבוד בחברות שנכנסו לכינוס גם לאחר העברת הבעלות, ומשתכר משכורת של 30,000 ₪ בחודש בתוספת בונוס של 10,000 ₪ לחודש. בעדותו בפני בית המשפט התובע עשה הכל על מנת להתחמק מלענות על השאלות בנוגע לתנאי העסקתו.

לסיכום, בית המשפט קבע כי החלק בתוספת לצוואה שמתייחס לפיצויו של התובע בטל מן הסיבה שלא ניתן לקיים את הצוואה. יתר על כן, בית המשפט מציין שעל סמך מה שהוכח בפניו, גם אם ניתן היה לקיים את הצוואה, הרי שיש לחלק את יתרת הרכוש בין ילדיה של המנוחה באופן שווה שכן לא היו לתובע הפסדים בגלל החברות.