לאחרונה, התפרסמו מקרים בהם מעבידים ניצלו מעמדם ומרותם מול עובדות לשם ביצוע מעשים מגונים אסורים. הפסיקה מתייחסת לכך בכובד ראש ועל פי ההלכה המשפטית, כל מעשה מגונה הינו חמור ומהווה פגיעה בכבוד ובגוף המתלונן או המתלוננת, בין אם הוא נעשה במסגרת יחסי מרות ובין אם לא. דוגמא להכרעת דין בעבירה זו ניתן לראות בפסק הדין דנא.


יש לך שאלה?
פורום עבירות מין
פורום כתב אישום
פורום פלילי

 

במקרה דנן, הוכרע דינו של נאשם שנחשד בביצוע מעשים מגונים. על פי הנטען בכתב האישום, הנאשם, בעלים ומנהל של חנות סופרמרקט, ביצע מעשים מגונים בעובדת בחנותו שעבדה כקופאית במקום. לדברי המתלוננת, היא סבלה ממספר הטרדות מצד הנאשם במשך שנות עבודתה.

 

הרקע

 

המקרה הראשון ארע בסיומו של יום העבודה, כאשר הנאשם הציע למתלוננת טרמפ חזרה לביתה. היא הסכימה, אך במקום לנסוע לבית של המתלוננת, הנאשם סטה מהדרך והציע לאחרונה לשתות עמו קפה, אך היא סירבה. בהמשך, הוא שאל האם מותר לגעת בה ושוב המתלוננת סירבה. באירוע השני, הנאשם קרא למתלוננת למשרד בחנות ושם הוא דחף אותה לכיוון הקיר, נישק אותה על פיה והצמיד את שפתיו לשפתיה. המתלוננת ביקשה מהנאשם להפסיק, הוא עשה כדבריה וביקש שלא תספר לאיש. במקרה השלישי, הנאשם ביקש עם המתלוננת להיפגש עמו מחוץ לחנות, נסע עמה לחורשה והחל לגעת בגופה ולשכב עליה.


הנאשם כפר במעשים שיוחסו לו וטען שהמפגש היחיד בינו לבין המתלוננת ארע כאשר זימן אותה למשרדו בעקבות התנהגות לא נאותה בחנות. פרט לכך, הוא מעולם לא נפגש עם המתלוננת ולא ביצע את המעשים שיוחסו לו.


בפתח הדיון, השופטת הדגישה שעל מנת לעמוד בעול הוכחת עבירת המעשה המגונה, על התביעה היה להוכיח את עשיית המעשה בקורבן ללא הסכמה וכן את אופי המעשה והמטרה שבצדו – גירוי וסיפוק היצר המיני. במישור העובדתי, היה פער ניכר בין גרסת המתלוננת לאירועים לבין גרסת הנאשם שהכחיש את הדברים. על כן, הכרעת בית המשפט התבססה על מידת האמון שניתנה בכל אחת מהגרסאות.

 

עדות המתלוננת


במקרה דנן, השופטת קבעה שעדות המתלוננת זכתה לאמונה המלא, בניגוד לעדות הנאשם. שכן, נפסק שדבריה של המתלוננת היו כנים ובעדותה היה ניסיון לספק את מירב הפרטים שהיו זכורים לה, למרות הקושי שהיה כרוך בכך. בנוסף, לא ניכר בדבריה זעם או טינה כלפני הנאשם. זאת חרף העובדה שהמתלוננת התקשתה לזכור תאריכים מדויקים של אירועים שיוחסו לנאשם, שפתה הדלה והסבריה השטחיים מעט. למעשה, השופטת הדגישה שפרטים אלו חיזקו את העדות ואת האמון שניתן בה. זאת מאחר שניכר היה שהמתלוננת לא שינתה את גרסתה חרף הבעיות בעדותה.


לא זו אף זו, השופטת קבעה שעדויות נוספות של עדי התביעה עלו בקנה אחד עם עדות המתלוננת והווה חיזוק לגרסתה. שכן, עד אחד העיד על כך שראה את המתלוננת עם הנאשם ברכב. העד השני העיד על מצוקתה של המתלוננת באותה תקופה ועל ניסיונותיו לברר את פשר העניין. השופטת קבעה שדבריהם של עדים אלו היו אמינים ומהימנים והייתה להם תרומה חשובה לתשתית הראייתית. לבסוף, השופטת קיבלה את הסבריה של המתלוננת אודות השיהוי הניכר שלקח לה להגיש תלונתה וקבעה שהדבר לא פגם במהימנות האחרונה.


עדות הנאשם


מנגד, נפסק שחרף הצגתו של הנאשם כאדם משכיל, תרבותי ונורמטיבי, עדותו לא הייתה כנה ומהימנה. הנאשם הקפיד להרחיק עצמו מהמתלוננת ולהכחיש את המעשים הנטענים, אך לא הצליח להסביר מה הניע את האחרונה מלייחס לו את המעשים האמורים. טענתו היחידה בעניין זה הייתה בדבר ניסיונה של המתלוננת לסחוט ממנו כספים, אך השופטת קבעה שהיה מדובר בטענה מופרכת שלא הוכחה. כמו כן, הנאשם נמנע מהעדת עדים שיעידו לטובתו והלכה למעשה, הדבר נזקף לחובתו.


לאור האמור לעיל, השופטת דחתה את גרסת הנאשם שהייתה בעייתית ומפוקפקת והעדיפה את גרסת המתלוננת לאירועים. באשר למישור המשפטי- בחינת מהות ואופי המעשים ומטרתם, נקבע שמטרתו של הנאשם בביצועם הייתה סיפוק וגירוי מיני. על כן, הוכחו יסודות העבירה והנאשם הורשע בביצוע מעשים מגונים.