בעניין: פרקליטות מחוז חיפה
המאשימה
נ ג ד
פלוני
ע"י ב"כ עוה"ד כמאל כמאל הנאשם

נוכחים: ב"כ המאשימה - עו"ד גב' יולנדה טולדנו מפמ"ח
הנאשם - נוכח
הסניגור - נוכח
המתלוננת – נוכחת

פרוטוקול
ב"כ הצדדים:
התיק קבוע היום למתן הכרעת דין.

הכרעת דין

א. פתח דבר

1. בפתח הכרעת הדין, וכנדרש מכוח סעיף 182 סיפא לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב – 1982, הריני להורות על זיכויו של הנאשם בתיק זה, וזאת נוכח העובדה שהמאשימה לא הצליחה להוכיח את אשמת הנאשם, כמיוחס לו בכתב האישום, מעבר לכל ספק סביר.

ב. כתב האישום

2. מכתב האישום עולה, כי בתקופה הרלוונטית שירת הנאשם בשירות בתי הסוהר (להלן: "שב"ס").

עוד נטען בכתב האישום, כדלקמן:

ביום 19.11.01, בסמוך לשעה 17.00, הסיע הנאשם ברכב השייך לשב"ס (להלן: "הרכב") את ר.ד. (להלן: "המתלוננת") ואת עבדאללה (להלן: "עבדאללה"), המשרתים בשב"ס ועובדים עם הנאשם, לכיוון ביתם מכלא "דמון".
לאחר שירד עבדאללה מהרכב בצומת כפר חסידים, נותרו הנאשם והמתלוננת ברכב ונסעו לכיוון צומת אחיהוד.
במהלך הנסיעה, בקטע הדרך הנ"ל, הטריד הנאשם את המתלוננת מינית, באומרו לה: "את יודעת מה, יש לך גוף מה זה סקסי, אני מת לזיין אותך".
הנאשם הציע למתלוננת לקיים עימו יחסי מין חפוזים בצד הדרך, וזו הבהירה לנאשם, כי היא אינה מעוניינת בהצעותיו.
כשהגיעו השניים לצומת אחיהוד, ביקשה המתלוננת מהנאשם לעצור את הרכב, וזה הציע למתלוננת לקחתה עד לביתה במעלות, בתנאי שתמצוץ לו את איבר מינו במשך כמה דקות. המתלוננת סירבה ויצאה מהרכב.

3. הוראת החיקוק המיוחסת לנאשם, על פי כתב האישום, הינה הטרדה מינית, עבירה לפי סעיפים 3 (א) ו – 5 (א) לחוק למניעת הטרדה מינית, תשנ"ח – 1998.

ג. פרשת התביעה

4. בפתחו של פרק זה יובהר תחילה כי גרעין המחלוקת בתיק זה נסוב סביב מה שאירע במהלך הנסיעה ברכב, בו נסעו הנאשם והמתלוננת ביום 19.11.01 בערב, מעת ירידת עבדאללה מהרכב בצומת כפר חסידים, ועד לרגע ירידת המתלוננת מהרכב בצומת אחיהוד.

5. מטעם התביעה העידו המתלוננת,רפ"ק אלי ויינשטיין,אשר גבה את הודעת הנאשם (ת/1), עבדאללה ורמי עובדיה.

6. להלן תסקרנה, אחת לאחת, ראיות המאשימה.

עדות המתלוננת

7. המתלוננת בעדותה סיפרה כי הינה רווקה, ילידת שנת 1961 וכי הינה סוהרת בשב"ס מזה כ – 16 שנה ועובדת כסוהרת ביקורים בכלא "דמון".

לדברי המתלוננת, היה הנאשם בעת הרלוונטית קצין מודיעין בכלא "דמון" ובין השניים שררה מערכת יחסים שנבעה אך ורק מתוקף תפקידה של המתלוננת, אשר דיווחה לנאשם על אירועים שאירעו במסגרת ביקורי משפחות האסירים בכלא.
המתלוננת הדגישה בעדותה, כי השיחות בינה לבין הנאשם התמקדו אך ורק בענייני עבודה.

8. אקדים ואציין, כי התרשמתי מהמתלוננת, במהלך עדותה בבית המשפט, כמי שניסתה, באופן מניפולטיבי ומוגזם, לתאר את השפעת האירוע עליה.
ב"כ המאשימה, בסיכומיה בפניי, ביקשה להסיק מההתרגשות שהפגינה המתלוננת, במהלך עדותה בבית המשפט, כמו גם מהעובדה שהמתלוננת שתתה מים על מנת להירגע, בתחילת עדותה, לאחר אמירת הדברים הנ"ל, כי עסקינן במתלוננת המתארת אל נכון את מהלך העניינים ואת השפעתם עליה. אולם, בניגוד לאמור לעיל, התרשמתי, כי עסקינן במתלוננת מגמתית, אשר ביקשה, באופן מלאכותי, מעושה ודרמטי, להקצין את תיאוריה ואת השפעת האירועים עליה.

9. המתלוננת הקפידה לציין, בחקירתה הראשית, עובר לתיאור השתלשלות העניינים, שאירעו ביום 19.11.01, כי האירוע פגע בה וכי עד היום היא שואלת את עצמה - כיצד קצין מודיעין, שאמור להיות בעל טוהר מידות, דיבר אליה בצורה כל כך פוגעת ודרש ממנה לעשות דברים שכאלה?

10. או אז החלה המתלוננת לתאר את שארע במועד הנ"ל. לדבריה, קרא לה הנאשם למשרדו בערך בשעה 16.50 ושאל אם היא רוצה לנסוע עימו צפונה, ולבקשתה, הסכים הנאשם שגם עבדאללה יצטרף לנסיעה.
לדברי המתלוננת, עבדאללה התיישב בצד הנאשם והיא ביקשה לשבת מאחור, אולם, לבקשת הנאשם החליפו השניים מקומות והמתלוננת ישבה קדימה, לצידו של הנאשם.

בדרך שוחחו השלושה, על פי עדות המתלוננת, בענייני עבודה, וזאת עד לצומת כפר חסידים, שם ירד עבדאללה.

11. לטענת המתלוננת, מרגע שירד עבדאללה מהרכב והנאשם המשיך לנסוע, פנה אליה הנאשם באומרו לה:

"..., את יודעת שיש לך גוף סקסי, ואני מת לזיין אותך".

עוד סיפרה המתלוננת בחקירתה הראשית, כי השיבה לו ששניהם לובשי מדים והינם ברכב של שב"ס וכיצד הוא מדבר עימה כך.
לטענתה, באותו רגע, החלו רגליה לרעוד ואז המשיך הנאשם ואמר לה:

"את יודעת מה, בואי נעשה את זה חפוז, נעצור באיזה מקום שהוא ונעשה את זה מהר".

המתלוננת סיפרה, כי שוב שאלה את הנאשם לפשר דיבוריו והוא המשיך ואמר לה, כלשונה, כי אשתו במחזור ושהוא "מת לזיין אותה".

לטענת המתלוננת, הנאשם הדגיש כל הזמן את רצונו לבצע את האקט מהר וחפוז.

עוד הוסיפה המתלוננת, כי הנאשם אמר לה שהוא שמע שהיא לסבית וכי הרגישה מושפלת וחפצה לרדת מהרכב, אך לא עשתה כן מאחר שהאזור היה אזור של כפרים ערביים.

בסופו של דבר, על פי דברי המתלוננת, הגיעו השניים לצומת אחיהוד, שם ביקשה לרדת והנאשם אמר לה:

"...אני מוכן להאריך את הנסיעה ולקחת אותך עד לבית במעלות ולשנות את הנסיעה, בתנאי שתבואי ותמצצי לי כמה דקות את הזין".

לטענת המתלוננת, היא שאלה את הנאשם - האם השתגע, והוא ענה לה, שאינו יודע מה קרה לו ושהוא מבקש שהשיחה תישאר ביניהם, וזאת במהלך היות הרכב בעצירה.

כשביקשה המתלוננת לרדת מהרכב, אמר לה הנאשם, על פי עדותה:

"אל תדאגי, אם לא היום אז מחר, ואם לא מחר אז מחרתיים".

המתלוננת סיפרה כי טרקה חזק את דלת הרכב בעוזבה אותו וירקה בצד הדרך, בהפטירה את המילה "זבל".

12. בהמשך מהלך עדותה תיארה המתלוננת, באופן דרמטי למדי, את תחושותיה לאחר השתלשלות האירועים הנ"ל.

המתלוננת סיפרה שרעדו לה הרגליים, עד שהגיעה לתחנת אוטובוס, בה ישבה, לדבריה, חצי שעה ובכתה כשליבה פועם בחוזקה.

לטענת המתלוננת, כאשר הגיעה לביתה, נטלה כמה טיפות של חומר הרגעה "ולריין" על מנת להירגע ואז סיפרה טלפונית על האירוע לרמי עובדיה, ובעקבות כך התקשרה לקצין המודיעין, גייניש, אשר הציע לה להעלות את הכל על הכתב וכך עשתה, לטענתה.

לדברי המתלוננת, האירוע השפיע עליה באופן כה קשה, כך שהיא חווה פחדים ואינה ישנה בלילות. גם בהקשר זה התרשמתי כי מדובר בהצגת דברים מגמתית ומופרזת, זאת על מנת לנסות ולשכנע את בית המשפט בדבר אמיתות גרסתה.

בחקירתה הנגדית סיפרה המתלוננת, כי בעקבות האירוע המשיכה לעבוד, אומנם, בכלא "דמון", אך טענה כי אינה מתפקדת כבעבר.

13. המתלוננת אף ביקשה להבהיר, במסגרת עדותה בבית המשפט, כי לאחר האירוע, נמנעה ממפגשים עם הנאשם ("למחרת, הנאשם כל פעם ניסה להיכנס כל פעם למשרד. כל פעם שהוא נכנס למשרד, אני יצאתי", עמ' 24 שורה 13 לפרוטוקול מיום 10.03.04).

המתלוננת תארה את הנאשם, כמי שביקש להמשיך ולהטרידה לאחר האירוע. לטענת המתלוננת, הנאשם הציק לה בכך שהמשיך לבקש ממנה לנסוע עימו ויום אחד אף נכנס למשרדה והציע, לדבריה, "לשחרר" את צווארה "התפוס" (ראה שורות 20-17 בעמ' 24 לפרוטוקול מיום 10.03.04).

המתלוננת ציינה בעדותה כי לאחר האירוע נסעה רק פעם אחת עם הנאשם. לטענתה, הגיע הנאשם ברכב לצומת "נשר", עצר את הרכב והיא עלתה לרכב, על מנת שסוהרים אחרים, שנכחו ברכב, לא יתפלאו לפשר אי עלייתה לרכב.

14. בחקירתה הנגדית אישרה המתלוננת, כי התלוננה בעבר כנגד שכיב גזאווי בגין הטרדה מינית מילולית ולטענתה, נשפט שכיב גזאווי בגין כך במסגרת דין משמעתי. אולם במהלך עדותו של שכיב גזאווי, הובהר כי דבריה הנ"ל של המתלוננת אינם נכונים, שכן, שכיב גזאווי לא נשפט כלל בגין הטרדתה המינית של המתלוננת.

יתר עדי התביעה

רמי עובדיה

15. מטעם התביעה העיד גם מר רמי עובדיה, שהינו כיום מפקד כלא "מעשיהו", ובעבר הכיר את המתלוננת מתוקף תפקידו כקצין המודיעין של איזור הצפון בשב"ס.

16. רמי עובדיה (להלן: "רמי") סיפר בעדותו מיום 14.04.04, כי המתלוננת התקשרה אליו לפלאפון ביום 19.11.01 בשעות הערב ונשמעה באוזניו כעוסה. לדברי רמי, סיפרה לו המתלוננת בהתרגשות ובקול רוטט, כי נסעה עם הנאשם לכיוון ביתה, ולאחר שירד בדרך סוהר אחר, הציע לה הנאשם הצעות בעלי גוון מיני, כגון: "בא לי עלייך", "בואי נעצור בדרך ונעשה "מספר חפוז"". רמי הבהיר, כי המתלוננת אמרה לו שהשיבה לנאשם בשלילה, שאז אמר לה הנאשם, כי יש לו מידע שהיא לסבית ועוד הוסיף, תוך כדי נסיעה, שאם ברצונה שייקח אותה עד ביתה, אזי עליה לקיים עימו מגע אוראלי.

רמי סיפר בעדותו הנ"ל בפני על התרחשות העניינים, כפי שתוארה בפניו ע"י המתלוננת, היינו מפי שמועה.

17. ב"כ המאשימה ביקשה בסיכומיה להסיק, כי סערת הרגשות בה הייתה נתונה המתלוננת, על פי עדותו של רמי, מהווה משום חיזוק ואף סיוע לגרסת המתלוננת. דא עקא, שהתרשמתי מהמתלוננת כמי שבאופן מניפולטיבי, מגמתי ואף תיאטרלי, מתארת את אופן מהלך העניינים, ולפיכך אינני רואה בהתרשמותו הנ"ל של רמי משום חיזוק או סיוע לעדות המתלוננת, המעלה ספק סביר באשר לאמיתות גרסתה.
יתירה מכך, דבריה הנ"ל של המתלוננת לרמי לא נמסרו ממש בסמוך לאירוע, שכן המתלוננת, לאחר שירדה מרכבו של הנאשם, ישבה חצי שעה בתחנה בסמוך לכביש, שאז נסעה בטרמפ למעלות. לפיכך, רמי לא היה האדם הראשון עימו שוחחה המתלוננת מייד בסמוך לאירוע, מה גם שלא השתכנעתי שהמתלוננת נתנה ביטוי אמיתי לזעזוע נפשי אותו חוותה.

עבדאללה סעדי

18. עבדאללה סעדי (להלן: "עבדאללה"), בעדותו בבית המשפט, תיאר את השתלשלות העניינים ביום האירוע הרלוונטי, עד שירד מהרכב בכפר חסידים. לטענתו, נסעו הוא והמתלוננת עם הנאשם, שנהג ברכב מכלא "דמון". עבדאללה ציין, כי התיישב במושב הקדמי של הרכב, אולם עבר לאחור, עקב בקשת הנאשם שהמתלוננת תשב לצידו. עבדאללה תיאר את השיחה במהלך הנסיעה כשיחה נעימה, שנסובה סביב ענייני עבודה. מדברי עבדאללה, בחקירתו הנגדית, עולה כי עבדאללה ראה למחרת את המתלוננת והיא נראתה לו עצובה ולחוצה, אך לא שאל אותה לפשר הדבר.

19. עבדאללה לא היה עד להשתלשלות האירועים במסגרת קטע הנסיעה הרלבנטי, מצומת רכסים – כפר חסידים ועד לצומת אחיהוד. עבדאללה היה שותף רק לקטע הראשון של הנסיעה, אשר אינו במחלוקת. כמו כן, לדידי, אין במצבה הרגשי לכאורה של המתלוננת למחרת היום על מנת ללמד כי מדובר במצב רגשי הנעוץ באירוע שארע במהלך הנסיעה, שכן אינני נותנת, כאמור לעיל, אמון בגרסתה של המתלוננת, ולפיכך, ניתן לייחס את מצבה הנפשי, המתואר בעדותו של עבדאללה, לסיבות אחרות, אשר אינן נעוצות באירוע נשוא כתב האישום.

כמו כן, ניתן להעלות מספר הסברים אפשריים לבקשת הנאשם כי המתלוננת תשב לצדו ברכב ולא עבדאללה. לפיכך, אין לקבל את טענת המאשימה בסיכומיה, לפיה תכנן הנאשם את מעשיו, ומשכך ביקש מעבדאללה להחליף מקום עם המתלוננת בכדי שזו תשב לידו.
הסבר אפשרי אחד יכול להיות נעוץ בעובדה שעבדאללה היה אמור לרדת ראשון מהרכב והמתלוננת הייתה אמורה להמשיך בנסיעה עם הנאשם, והסבר אחר יכול להיות נעוץ אולי ברצונו של הנאשם ליתן יחס של כבוד למתלוננת כאישה.

ד. פרשת ההגנה

גרסת הנאשם

20. הנאשם, הן בהודעתו במשטרה (ת/1) והן בעדותו בבית המשפט מיום 21.10.04, הכחיש את גרסת המתלוננת לעניין האירוע שארע במהלך הנסיעה בין צומת רכסים – כפר חסידים לבין צומת אחיהוד. הנאשם טען בהודעתו (ת/1), כי במסגרת קטע הנסיעה הנ"ל שוחח עם המתלוננת בענייני עבודה לרבות בנושאי החיפושים, שנערכו במהלך ביקורים אצל אסירים.

21. בחקירתו הראשית הבהיר הנאשם, כי במועד הרלוונטי (19.11.01), היה תפקידה של המתלוננת - סוהרת חיפושים, והיא הייתה כפופה במישרין לקצין הביטחון. הנאשם היה באותה עת קצין מודיעין בכלא "דמון". הנאשם סיפר, במסגרת עדותו, כי במהלך הנסיעה, בחלקה הראשון, יחד עם עבדאללה, דיברו השלושה בענייני עבודה, וכי אף במהלך חלקה השני של הנסיעה, לאחר שירד עבדאללה מהרכב, המשיכו הנאשם והמתלוננת לדבר בנושאי עבודה.
עוד סיפר הנאשם בעדותו, כי עצר את הרכב בצומת אחיהוד, שהינו צומת מואר ומרומזר, שם ירדה המתלוננת. לטענת הנאשם, התנהגות המתלוננת בעת עזיבת הרכב הייתה רגילה. הנאשם הוסיף בעדותו, כי לא ידע במשך חודש ימים על כך שהמתלוננת הגישה תלונה כנגדו, וכי במהלך אותו חודש נסעה עימו המתלוננת לכיוון העבודה ארבע פעמים ולא פעם אחת, כנטען ע"י המתלוננת.
באשר לטענת המתלוננת, לפיה ביקש הנאשם לעסות את צווארה "התפוס", הבהיר הנאשם, כי המתלוננת הייתה זו שביקשה מהנאשם לעסות את צווארה, ולא להיפך.

הנאשם הכחיש, בחקירתו הנגדית, כי לאחר האירוע נשוא כתב האישום הטריד את המתלוננת, ואף טען בתוקף, כי גרסתה של המתלוננת, לגבי הטרדתה המינית על ידו, הינה שקרית, וכי כל מה שסיפרה המתלוננת אודותיו הינו בגדר עלילה ושקר וכזב.

22. ב"כ המאשימה, בחקירתו הנגדית של הנאשם, ביקשה מהנאשם להבהיר כיצד במסגרת הודעתו ת/1 (עמ' 2, שורה 15), השיב לשאלת החוקר כי אינו זוכר מה היה נושא השיחה, במסגרת הנסיעה עם עבדאללה והמתלוננת, וכיצד, במהלך עדותו, לאחר מספר שנים, זכר כי דיברו בענייני עבודה. הנאשם השיב לשאלה הנ"ל, באומרו, כי היה בהלם, במהלך חקירתו במשטרה. תשובתו הנ"ל של הנאשם אינה מניחה את הדעת, שכן סביר להניח שבסמוך יחסית לאירוע יזכור הנאשם את מהלך השיחה בין הצדדים, וקשה להניח, כי מפאת הלם, במהלך חקירת הנאשם במשטרה, לא יוכל הנאשם לתאר, ולו באופן כללי, את מהלך השיחה בין הצדדים במהלך הנסיעה.

ברם, אין בבעייתיות הנ"ל בגרסת הנאשם על מנת לשנות את תמונת המצב הראייתית בתיק זה. במשפט פלילי עסקינן. חובת הוכחת האשמה רובצת על כתפי המאשימה. אשר על כן, גרסת הנאשם, אף אם הינה בעייתית בחלקה, כאמור לעיל, הרי שאין היא מהווה תחליף לראיות, שעל התביעה להביא, על מנת לשכנע את בית המשפט בדבר אשמו של הנאשם. בבעייתיות שבגרסת הנאשם ובסתירות העולות מגרסתו אין על מנת להשלים את החסר שבראיות התביעה. בנקודה זו יפים הדברים הבאים, האמורים בספרו של י. קדמי, "על הראיות", חלק ראשון, "הדין בראי הפסיקה", מהדורה משולבת ומעודכנת, תשס"ד – 2003, עמ' 266:

"... שקרים של נאשם, יהא טיבם אשר יהא – לעולם לא יגיעו לדרגה של ראיה עיקרית; וכוחם - לעולם כוחה של ראייה "מתווספת" לראיה עיקרית".

כך גם במקרה דנן, אין בשקרי הנאשם, או בפרכות, תהיות וסתירות העולות מגרסתו של הנאשם, ובין עדות הנאשם ליתר עדויות העדים, על מנת להשלים עבור המאשימה את התמונה הראייתית, ועל מנת להסיר מליבי את הספק הסביר המתעורר בתיק זה באשר לאמיתות גרסת המתלוננת.

יתר עדי ההגנה

23. בנוסף לנאשם העידו בתיק זה במסגרת פרשת ההגנה העדים הבאים:

שכיב ג'זאוי, מר חלבי אמל, מר אסלאן ראיק, מר איהאב פרחאת, מר אבו חמוד עאוני, מר מנשה גניש, מר ארמונד אלקיים ומר ג'מאל יוסף חשאן.

עדותו של שכיב ג'זאווי

24. שכיב ג'זאוי (להלן: "שכיב") הינו פנסיונר של שב"ס, והיכרותו את המתלוננת נובעת מעבודת השניים בצוותא בשב"ס במשך כשנתיים בתחילת שנות התשעים, שאז היה שכיב קצין בטחון בשב"ס והמתלוננת הייתה בתפקיד של סוהרת ביקורים, בבית סוהר "עתלית" ("כרמל").

25. מעדותו של שכיב עולה, כי המתלוננת התלוננה כנגדו שהטריד אותה מינית, אולם שכיב לא הורשע בגין כך, זאת בניגוד לנטען ע"י המתלוננת בעדותה, כאמור לעיל. שכיב הורשע במסגרת דין משמעתי בגין התנהגות בלתי הולמת, לאחר שניצל את מעמדו כלפי המתלוננת לבירור גרסתו אל מול גרסת המתלוננת, מבלי ליידע את הממונים על כך. לדברי שכיב, נקנס בקנס בסכום של 1,000 ₪ ומדובר באירוע שארע בשנת 1990 לערך. שכיב הבהיר, בחקירתו הראשית, כי המתלוננת בתלונתה טענה שתוך כדי נסיעה של השניים, ברכב של שב"ס, אמר לה שכיב שהוא אוהב אותה, ש"בא לו עליה" ושהוא רוצה לשכב איתה. עוד הבהיר שכיב כי לא הושעה מעבודתו לאחר המקרה אלא התקדם לתפקיד של רב כלאי וסגן מפקד יחידה, ולאחר מכן, לתפקיד של מפקד יחידה.

ב"כ המאשימה, בחקירתו הנגדית של שכיב, ניסתה להצביע על כך ששכיב אכן הטריד מינית, במהלך נסיעה את המתלוננת, אולם שכיב עמד איתן בגרסתו, לפיה לא הטריד מינית את המתלוננת, וכי נשפט, במסגרת דין משמעתי, אך ורק לגבי התנהגות שאינה הולמת.

עיון בגיליון השפיטה של שכיב בשב"ס (ת/4) מלמד אכן, כי שכיב הורשע בדין משמעתי ע"י דן יחיד, בגין התנהגות בלתי הולמת, שנבעה מניצול מעמדו ודרגתו כלפי סוהרת, המתלוננת, במספר אירועים, לצורך אימות גרסתו של שכיב ובירור גרסתו אל מול גרסת המתלוננת. שכיב נדון לתשלום קנס כספי, בדרך של שלילת שכרו בגין עשרה ימי עבודה, שהינם, לטענת שכיב, כפי שטען בחקירתו הנגדית, שווי ערך לסכום של 1,000 ₪.

26. עדותו של שכיב מהימנה עליי והתרשמתי משכיב כי ביקש להציג בפני בית המשפט, במהלך עדותו, תמונה עובדתית אמיתית, ולתאר אל נכון את אשר ארע, מה גם שגרסתו של שכיב נתמכה, כאמור לעיל, בגיליון השפיטה של שכיב בשב"ס – ת/4, ואילו גרסת המתלוננת, לפיה שכיב הורשע בגין הטרדה המינית מתערערת, נוכח האמור בת/4.

עדותו של חלבי אמל

27. חלבי אמל (להלן: "חלבי"), שירת בעת הרלוונטית (חודש נובמבר בשנת 2001) בשב"ס בתפקיד של קצין ביטחון בבית סוהר "דמון".

28. חלבי ציין, בחקירתו הראשית, כי הכיר, במסגרת עבודתו בשב"ס, הן את הנאשם, שהיה קצין מודיעין בכלא "דמון" בעת הרלוונטית, והן את המתלוננת, שהייתה פקודה של חלבי.

29. מעדותו של חלבי עולה, כי נודע לו מפיו של עבדאללה על הגשת התלונה ע"י המתלוננת כנגד הנאשם. עוד סיפר חלבי, כי לאחר הגשת התלונה, שהו במשרדו, הן הנאשם והן המתלוננת, וכי לא צפה בהתנהגות מוזרה מצדו של הנאשם כלפי המתלוננת, או להיפך.

חלבי, בהמשך עדותו, סתר באופן משמעותי את טענת המתלוננת, לפיה יצאה המתלוננת מהמשרד, כשהציע לה הנאשם לעסות את צווארה, זאת בהבהירו כי הנאשם עיסה את צווארה של המתלוננת תוך הסכמת המתלוננת לכך. חלבי הדגיש כי, במהלך העיסוי הנ"ל, לא שמע מפי המתלוננת אף מילת התנגדות לעריכת העיסוי ע"י הנאשם ואף מילה כנגד הנאשם. אף בחקירתו הנגדית ציין חלבי את הסכמת המתלוננת לעיסוי ואת העובדה, שלא היה כל דבר חריג בהתנהגות המתלוננת לאחר העיסוי, כגון יציאה דרמטית של המתלוננת מהמשרד או אמירה של המתלוננת בנוסח: "למה אתה נוגע בי?"
חלבי הבהיר, כי הנאשם ביצע את העיסוי למתלוננת, כשזו יושבת מקדימה והנאשם מאחור, והוסיף כי, במהלך כל פעולת העיסוי הנ"ל, לא התנגדה המתלוננת, לא זזה ממקומה ולא קמה.

30. דבריו הנ"ל של חלבי מהווים משום כרסום ממשי בגרסתה של המתלוננת, שהינה למעשה עדת התביעה היחידה בתיק זה, שכן יתר עדי התביעה לא היו עדים להתרחשות האירוע נשוא כתב האישום. עדותו הנ"ל של חלבי מחדדת את הספק הממשי, המתעורר באשר לאמינות גרסת המתלוננת, ומעלה בליבי ספק סביר באשר לאשמו של הנאשם בתיק זה.

31. יצוין, כי חלבי בעדותו הותיר בי רושם אמין והתרשמתי כי גרסתו של חלבי הינה גרסה אמיתית וכנה, באשר לאופן התרחשות העניינים. בחקירתו הנגדית של חלבי הצביעה ב"כ המאשימה על כך, שחלבי נשפט פעמיים, במהלך שירותו בשב"ס, במסגרת דין משמעתי. אין באמור לעיל על מנת ללמד על חוסר מהימנותו של חלבי ולערער את אמינותו של חלבי בעיניי. חלבי ביקש בעדותו לספר על הדברים כהווייתם, ומשכך גם תיאר את תפקודה המקצועי של המתלוננת כ"בסדר גמור", דבר המלמד כי חלבי לא ביקש למסור, באופן מגמתי גרסה לרעת המתלוננת.

עדותו של אסלאן ראיק

32. עד ההגנה אסלאן ראיק (להלן: "אסלאן"), שהיה, ביום מתן עדותו (13.03.05), מפקד אגף בבית הסוהר "גלבוע", סיפר בעדותו בדבר היכרותו את הנאשם ואת המתלוננת, מתוקף היותו בשב"ס, בתקופה הרלוונטית, בשנת 2001, קצין גיבוי של קציני המשמרת ועוזר לקב"ט (קצין ביטחון).

33. אסלאן בעדותו סיפר, כי נסע פעמיים, לאחר האירוע נשוא כתב האישום, ברכבו של הנאשם יחד עם המתלוננת, אשר ישבה ברכב מאחור, ואילו אסלאן ישב לצד הנהג (הנאשם). אסלאן סיפר בעדותו, כי לא הבחין בדבר חריג במהלך הנסיעות הנ"ל וכי המתלוננת שוחחה במהלך הנסיעות, זאת בניגוד לגרסתה, לפיה לא דיברה במשך כל הנסיעה (ראה עמ' 16 לפרוטוקול הדיון מיום 01.01.04, שורה אחרונה).

34. אסלאן העיד בדבר שתי נסיעות, לאחר האירוע, ברכבו של הנאשם יחד עם המתלוננת ואילו הנאשם סיפר בעדותו, כי נסע עם אסלאן רק פעם אחת (עמ' 37 לפרוטוקול מיום 21.10.04). כמו כן, סיפר הנאשם בעדותו, כי בנסיעה הנ"ל נכחו סוהרים נוספים, בנוסף לאסלאן, המתלוננת והנאשם, זאת בניגוד לגרסתו של אסלאן לפיה נכחו ברכב רק השלושה הנ"ל, היינו, הנאשם, המתלוננת ואסלאן.

35. התרשמתי כי ייתכן שחלוף הזמן גרם לטשטוש זכרונו של אסלאן, באשר למועד התרחשות האירועים, ולא השתכנעתי, נוכח הסתירות הנ"ל, שהנסיעות הנ"ל התרחשו דווקא לאחר האירוע, מה גם שמעדותו של אסלאן עולה כי סיים את עבודתו בכלא "דמון" בתחילת שנת 2002, לאחר שירות של שלושה חודשים בכלא באותה תקופה. לפיכך, הנני מבכרת שלא לאמץ את עדותו של אסלאן, המתוארת לעיל.

עדותו של איהאב פרחאת

36. עד ההגנה איהאב פרחאת (להלן: "איהאב"), משרת אף הוא בשב"ס, ומעדותו עולה, כי לאחר האירוע נשוא כתב האישום, לא הבחין ביחס חריג של המתלוננת כלפי הנאשם. עוד סיפר איהאב בעדותו, כי ליווה את הנאשם בדרכו חזרה מחקירתו ביח"ס (יחידה לחקירת סוהרים), שהתנהלה באשר לאירוע הנ"ל, וכי הנאשם היה נסער ומופתע, מעצם חקירתו, ואמר לאיהאב כי הדברים המיוחסים לו אינם נכונים.

37. עדותו של איהאב הותירה בי רושם אמין. התרשמתי מאיהאב, כמי שביקש לתאר את הדברים לאשורם וכפי שהתרחשו, והנני נותנת אמון בדבריו הנ"ל.

עדותו של אבו חמוד עאוני

38. עד ההגנה אבו חמוד עאוני (להלן: "עאוני"), סיפר בעדותו, כי הינו משרת בשב"ס בכלא "דמון", וכי בעת הרלוונטית, בחודש נובמבר 2001, שימש עוזר קב"ט ואחראי ביקורים בבית הסוהר. אף עאוני סיפר בעדותו, שהותירה בי רושם אמין, כי לא צפה בדבר חריג בהתנהגות המתלוננת כלפי הנאשם, במשך תקופה של חודש וחצי עד חודשיים לאחר המקרה, כשרק אז נודע לו בדבר תלונת המתלוננת כנגד הנאשם.

עדותו של מנשה גניש

39. מנשה גניש הינו כיום סגן קצין מודיעין ראשי בשב"ס (להלן: "גניש"), ומעדותו בפני עולה כי הכיר הן את הנאשם והן את המתלוננת מתוקף תפקידו כקצין מודיעין.

40. מנשה גניש סיפר, במהלך עדותו בדיון בפני, כי המתלוננת יצרה עימו קשר טלפוני (באמצעות הפלאפון) יום עובר לדיון הנ"ל ואמרה לו שהמשפט למחרת ושהוא יודע איך היא ומכיר אותה, ובתגובה אמר לה גניש, לדבריו, כי הוא יאמר רק את האמת ולא מעבר לכך.

41. באשר לעניין נשוא כתב האישום בתיק זה, סיפר גניש כי המתלוננת התקשרה אליו לפלאפון וסיפרה לו את שארע לה עם הנאשם, שאז יצר גניש קשר עם הממונה עליו, יצחק גבאי, והונחה לומר למתלוננת לרשום את הדברים בכתב. לדברי גניש, המתלוננת אכן העלתה את הדברים על הכתב, מסרה את המכתב לגניש וגניש העבירו למח' ביטחון שדה (מכתבה של המתלוננת, המתאר על ידי המתלוננת את השתלשלות העניינים, לעניין הארוע נשוא כתב האישום, הוגש, במסגרת חקירתו הנגדית של גניש על ידי ב"כ המאשימה, בצד המזכר למשטרת ישראל מטעם מח' ביטחון שדה, וסומן ת/6) .

42. עוד עולה מעדותו של גניש, כי לאחר הגשת התלונה ביקר גניש בכלא דמון ונפגש עם הנאשם במשרדו של הנאשם, אליו נכנסה לאחר מכן המתלוננת והציעה הן לגניש והן לנאשם לשתות קפה.

43. גניש התייחס, במסגרת עדותו, לעדות המתלוננת מיום 10/3/04 (עמ' 24 לפרוטוקול שורות 19 עד 21), לפיה סיפרה המתלוננת כי התקשרה אל גניש וסיפרה לו כי הנאשם הציע "לשחרר" את צווארה התפוס בדרכו שלו, באומרו כי אינו זוכר דבר זה (עמ' 61 לפרוטוקול מיום 7/9/06).
יתרה מכך, בחקירתו הנגדית על ידי ב"כ המאשימה, הבהיר גניש באופן חד משמעי כי אין אמת בטענתה של המתלוננת, לפיה התקשרה אל גניש ואמרה לו שהנאשם הציק לה וכי ביקש ממנה לעשות לו עיסוי ולא הסכימה, ובתגובה אמר לה גניש כי כל מה שמציק לה שתאמר לו. גניש השיב לשאלת ביהמ"ש בנקודה הנ"ל, כדלקמן:
"אם היתה תלונה של המתלוננת לפיה הנאשם ראה שהצוואר שלה תפוס במשרד ואמר לה שישחרר אותו, הייתי אומר לה לכתוב את זה". (עמ' 64 לפרוטוקול מיום 7/9/06 ).

44. גניש הותיר בי רושם כעד אמין, אשר אינו בעל עניין בתיק זה, ואשר ביקש למסור את השתלשלות העניינים, כפי שארעה לאשורו של דבר. לפיכך, הננו למדים מן האמור לעיל, כי המתלוננת לא דברה אמת בעדותה בפני מיום 10/3/04, באומרה כי סיפרה לגניש טלפונית בדבר הצעת הנאשם לעסות את צווארה "התפוס", דבר נוסף המערער את אמינות גירסתה של המתלוננת באשר להשתלשלות העניינים במקרה דנן, ומחזק את הספק הסביר המתעורר לעניין אשמת הנאשם בתיק זה.

עדותו של מר ארמונד אלקיים

45. גם מעדותו של מר ארמונד אלקיים, העובד במשמרות לילה בכלא דמון (להלן: "ארמונד"), עולה כי המתלוננת התקשרה אליו יום עובר לדיון, שנתקיים ביום 7/9/06, ואמרה לו לספר את כל מה שהיה, תוך מתן הנחיות לארמונד באשר למקום עלייתה של המתלוננת לרכב בו נסעו השניים עם הנאשם, ולמיקום ישיבתה ברכב. עוד עולה מעדותו של ארמונד, כי גם יום עובר לדיון קודם בפני שבוטל, במסגרתו היה אמור ארמונד להעיד, התקשרה המתלוננת אל ארמונד וביקשה את האמור לעיל.

יודגש כי התנהלותה הנ"ל של המתלוננת מחזקת אף היא את הספק הסביר המקנן בליבי באשר לאשמתו של הנאשם בתיק זה, שכן התנהגותה של המתלוננת אינה עולה בקנה אחד עם התנהגותו של עד אמין, אשר ניתן לסמוך על עדותו כעדות מהימנה. להמחשת האמור לעיל, יצוין כי ממכתבה של הפרקליטה עו"ד הגב' קורין אורית לסניגור, אשר הוגש וסומן נ/2, עולה כי המתלוננת סיפרה לפרקליטה כי שוחחה עם גניש בלבד עובר לדיון ביום 6/9/06, אולם המתלוננת הסתירה מהפרקליטה את דבר שיחותיה עם העד ארמונד.

מהתנהגותה הנ"ל של המתלוננת, הן כלפי ארמונד והן כלפי ב"כ המאשימה, ניתן ללמוד ביתר שאת כי עסקינן בעדה מניפולטיבית, אשר לא ניתן ליתן אמון בגרסתה.

עדותו של מר ג'מאל יוסף חשאן

46. מר ג'מאל יוסף חשאן (להלן:"חשאן") שירת בנובמבר 2001, היינו בעת הרלוונטית, כקצין תורן בכלא דמון.

במסגרת תפקידו היה חשאן אחראי על הסוהרים ביחידה ומעדותו עולה, כי המתלוננת הרבתה להעדר מעבודתה בגין דיווחים בדבר מחלות.

47. חשאן תיאר בעדותו את התנהלותה במישור המשמעתי של המתלוננת כעובדת בשב"ס, ובעדותו סיפר, כי דיווחה לממונים עליה בשב"ס דיווחים לא נכונים באשר להיעדרותה מהעבודה בגין מחלות, ולפיכך נשפטה במסגרת דין משמעתי.

חשאן תיאר את המתלוננת כמי שנעדרה מביתה, על אף שטענה כי היתה חולה באותה עת, דבר שנתגלה לחשאן במסגרת ביקורים שערך בביתה של המתלוננת.

48. לעדותו של חשאן, אשר הותיר בי רושם מהימן, כמי שאינו בעל עניין בתיק זה, אין נפקות ישירה באשר למקרה נשוא כתב האישום בתיק זה, אולם ניתן ללמוד גם מעדותו לגבי חוסר אמינותה של המתלוננת.

ה. עדויות ההזמה

49. שני עדי הזמה העידו בתיק זה מטעם המאשימה– מר מרזוק סלימאן והמתלוננת.

עדותו של מר מרזוק סלימאן

50. המאשימה ביקשה להעיד את מר מרזוק סלימאן (להלן: "מרזוק") על מנת להצביע על כך שהנאשם ביקש לשבש מהלכי משפט בתיק זה.

51. מהמזכר, שערך מרזוק, אשר שירת בעבר בשב"ס, והכיר לפיכך הן את הנאשם והן את המתלוננת, עולה כי בשיחה טלפונית בין הנאשם לבין מרזוק, שנערכה ביום 10/3/04, ביקש הנאשם ממרזוק לעזור לנאשם "להפיל" את המתלוננת ולהעליל עליה עלילות (ראה ת/7).

מהמזכר ת/7, שנכתב על ידי מרזוק, עולה גם כי מרזוק, בתגובה, אמר לנאשם כי אינו מוכן לעשות דברים שלא ראה וכי אין מה להעליל על המתלוננת.

52. ברם, במסגרת עדותו של מרזוק בפני עלה כי מי שיזם את השיחה הטלפונית ביום 10/3/04 בין הנאשם לבין מרזוק, היה מרזוק עצמו, אשר התקשר לנאשם במועד הנ"ל, שהיה אחד ממועדי המשפט בתיק זה, ואיחל לו הצלחה. מרזוק סיפר בעדותו מיום 11/12/06, כי הנאשם, בתגובה, ביקש ממרזוק להעיד כנגד המתלוננת ולהעליל עליה.

בחקירתו הנגדית הבהיר מרזוק כי הנאשם ביקש ממנו לעזור לו בכך שיעיד נגד המתלוננת וזה הדבר היחיד שביקש הנאשם ממרזוק בעניינה של המתלוננת. מרזוק הדגיש בחקירתו החוזרת כי הנאשם לא אמר לו להגיד דברי שקר על המתלוננת, אלא רק דברים שהוא יודע, ולשאלת ביהמ"ש, באשר לפירוש המילה "עלילה", השיב מרזוק, כדלקמן: "עלילה פירושה להגיד דברים רעים" (עמ' 74 לפרוטוקול מיום 11/12/06) .
53. לפיכך, הרי שאין בעדותו של מרזוק על מנת ללמד על כך שהנאשם ביקש ממרזוק לשקר בעניינה של המתלוננת במסגרת המשפט בתיק זה. לא זו אף זו, מרזוק היה זה שיזם את יצירת הקשר הטלפוני עם הנאשם במועד המשפט, ומעדותו כעד הזמה עולה, שכל שביקש הנאשם, במסגרת השיחה בין השניים, היה כי יעיד מרזוק במשפט בתיק זה באשר לדברים רעים שעשתה המתלוננת, ולא מעבר לכך.
54. לא מצאתי בעדותו של מרזוק משום חיזוק כלשהו לגרסת המתלוננת בתיק זה ומשום אינדיקציה לכך שגרסת הנאשם, באשר לאירוע נשוא כתב האישום, הינה גרסה שקרית.
עדותה של המתלוננת
55. אקדים ואומר בנקודה זו, כי עדותה של המתלוננת, כעדת הזמה, חידדה בקרבי את ההתרשמות לעניין חוסר מהימנותה.
56. המתלוננת טענה במסגרת עדותה בפני מיום 11/12/06, כי עדי ההגנה, שהעידו בתיק זה, שיקרו בעדותם וכן התנכלו לה במסגרת עבודתה, אך ורק מאחר שהתלוננה כנגד הנאשם בגין תיק זה.
57. המתלוננת סיפרה בעדות ההזמה, כי מאז הגשת התלונה ומאז ההתנכלות של כל הסוהרים כלפיה, הינה חולה וסובלת מסחרחורות, ונראה היה כי המתלוננת הפריזה בתיאור מצבה, כאמור לעיל, על מנת לנסות ולשכנע את ביהמ"ש בדבר אמינות גרסתה בתיק זה.
58. המתלוננת טענה בעדותה, כי אמל חלבי, שכיב ג'זאווי, איאד פרחאת ואף גניש, שיקרו במסגרת עדויותיהם בפני בתיק זה, אולם כל העדים הנ"ל הותירו בי רושם מהימן ונראה היה, במהלך מתן עדויותיהם, כי אותות האמת עולות מהן, דבר שלא ניתן לומר ביחס לעדותה של המתלוננת.
עוד טענה המתלוננת בעדות ההזמה, כי דבריו של אמל חלבי, במסגרת עדותו בתיק זה, לפיהם עיסה הנאשם את צווארה של המתלוננת, אינם נכונים בכלל והוסיפה כי אינה נותנת לאף אחד לגעת בה.
ביחס לעד שכיב ג'זאווי, טענה המתלוננת בעדותה, כי זה הטרידה מינית בעבר, והוסיפה כי שכיב גם הורשע בגין הטרדתה המינית.
דא עקא, שבמסגרת עדותו של שכיב גזאווי התברר כי לא בגין הטרדתה המינית של המתלוננת נשפט שכיב, במסגרת של דין משמעתי, דבר נוסף המכרסם באופן הצגת הדברים על ידי המתלוננת.
ביחס לגניש ציינה המתלוננת בעדותה כעדת הזמה, כי הינה המומה מכך שזה הכחיש שסיפרה לו בדבר הצעתו של הנאשם לעסות את צווארה. גם בנקודה זו אינני נותנת אמון בגרסת המתלוננת, כי אם בדבריו של גניש, מהם עולה כי המתלוננת כלל לא סיפרה לו על הצעה שכזו של הנאשם כלפי המתלוננת. נראה כי המתלוננת סיפרה את הדברים הנ"ל שוב על מנת לנסות ולשכנע בכל מאודה את ביהמ"ש, באשר לאשמתו של הנאשם בתיק זה, זאת בדרך של הצגת התנהלות פרובוקטיבית של הנאשם כלפיה.
59. אינני נותנת אמון בדבריה של המתלוננת, במסגרת עדותה כעדת הזמה, שכן היו אלה עדי ההגנה שהותירו בי רושם אמין, ובעדויותיהם של עדים אלה, אשר אין לראותם כבעלי עניין בתיק זה, בחרתי ליתן אמון.
הנני דוחה, לפיכך, מכל וכל את נסיונה של המתלוננת להציג את עדי ההגנה הנ"ל כעדים שביקשו להתנכל לה ולקום כנגדה אך ורק בגין כך שהגישה תלונה בדבר הטרדה מינית כנגד הנאשם.
ו. דיון

60. בפרק זה אסקור בקצירת האומר את העדויות שהוצגו בפני בתיק זה, ואשר פורטו בהרחבה לעיל, זאת על מנת להצביע על כך שלא עלה בידי המאשימה בתיק זה להוכיח את אשמתו של הנאשם מעבר לכל ספק סביר, מה גם שעדותה של המתלוננת הינה עדות יחידה, באשר לאופן התרחשות האירוע נשוא כתב האישום, ולא ניתן, בנסיבות העניין, על סמך עדות זו להביא להרשעת הנאשם.

61. כלל ידוע הוא, כי נטל ההוכחה במשפט פלילי מוטל על כתפי המאשימה, והיא זו אשר מוטל עליה, כמצוין לעיל, להוכיח את אשמתו של הנאשם מעבר לכל ספק סביר, ולא להיפך.
בנקודה זו יפים דבריו הבאים של בית המשפט העליון בבש"פ 8087/95 שלמה זאדה נ' מדינת ישראל (פ"ד נ (2), 133, עמ' 146 – 145 (1996)):

"... "אין הרשעה בדין אלא אם כן הוסרו כל הספקות הסבירים" (ע"פ 347/88 דמיאניוק). מידה זו מהווה את "אבן היסוד של המשפט הפלילי ודרכי הפעלתו" (שם, עמ' 645). היא משקפת את תפיסות היסוד החוקתיות והחברתיות של המשפט הישראלי (ראה ע"פ 20/51 פודמסקי). רק באמצעות רמת הוכחה גבוהה זו מרימה התביעה את הנטל הרובץ עליה להוכיח את אשמת הנאשם. רק מכוחה של רמת הוכחה זו ניתן להתגבר על חזקת החפות. הנה כי כן, רמת הוכחה זו קשורה בקשר הדוק לשאלת האשמה או החפות עצמה. היא פרי הכרעה שיפוטית המשקפת את מלוא התשתית הראייתית, כפי שגובשה במהלך המשפט. היא מופעלת על חומר ראייתי שעבר עיבוד במהלך המשפט, ואשר נבחן במסננת של החקירה הנגדית. היא מעוצבת לאחר שנקבעה מהימנותם של העדים, ומשקלן של הראיות. היא מיושמת בסוף ההליך הפלילי, והיא מהווה את שיאו. היא משקיפה על מלוא התשתית הראייתית, כפי שגובשה ועובדה בהליך השיפוטי".

ומן הכלל אל הפרט:

62. עדותה של המתלוננת בתיק זה הינה עדות יחידה, לעניין האירוע נשוא כתב האישום, ועל פיה יקום או ייפול דבר. ברם, במקרה דנן לא ניתן להביא, על סמך עדות המתלוננת, להרשעת הנאשם בדין, שכן אין בעדות זו, בנסיבות העניין, על מנת להצביע על אשמת הנאשם מעבר לכל ספק סביר.

63. התרשמתי מהמתלוננת כעדה מניפולטיבית ומגמתית, המתארת באורח מופרז, מוקצן, ואשר אינו עולה בקנה אחד עם מבחן ההיגיון והשכל הישר, את אופן השפעת האירוע נשוא כתב האישום עליה. להמחשת האמור לעיל, יובאו דבריה הבאים של המתלוננת מעדותה בבית המשפט:

"כאשר ירדתי מהרכב הרגליים רעדו לי והתחלתי לבכות ולא ידעתי איך לחצות את הכביש. היו שם רמזורים ומעבר חציה. בכיתי, הייתי מתה לשתות מים. עד שהגעתי לתחנה רעדו לי הרגליים וישבתי בתחנה ובכיתי וליבי התחיל לדפוק". (עמ' 16 לפרוטוקול הדיון מיום 01.01.04).

אף במכתבה לנציב בתי הסוהר מיום 11.04.05 (ת/9), היינו שלוש וחצי שנים לאחר האירוע, כתבה המתלוננת, כי מאז האירוע נהייתה חולה ומדוכאת וסובלת מסחרחורות ומכאבים שונים בגוף.

64. דא עקא, שהתיאורים הנ"ל של המתלוננת, בדבר אופן השפעת האירוע עליה, אינם מתיישבים כלל ועיקר עם התנהלותה של המתלוננת לאחר האירוע, כפי שתוארה מפי מספר עדים, אשר בחרתי ליתן אמון בעדויותיהם.

65. עד ההגנה מר אמל חלבי, אשר הותיר בי רושם אמין, סיפר, במהלך עדותו בפניי, שראה את המתלוננת במשרדו של הנאשם, שאז עיסה הנאשם את צווארה של המתלוננת, תוך הסכמת המתלוננת לכך, ומבלי ששמע מפי המתלוננת אף מילת התנגדות לעיסוי הנ"ל ואף מילה לרעת הנאשם.

התנהלותה הנ"ל של המתלוננת אינה מתיישבת עם התנהלותה של אישה, אשר נפגעה רגשית באופן קשה ולאורך זמן כתוצאה מהטרדה המינית, כפי שתיארה המתלוננת, כאמור לעיל.

אינני נותנת אמון בגרסת המתלוננת, בעדותה בפניי כי הנאשם הציע לה לעסות את צווארה והיא, בתגובה, יצאה מהמשרד.
עוד אוסיף בנקודה זו כי טיעונה של ב"כ המאשימה, לפיו סיפר הנאשם בעדותו כי המתלוננת ביקשה ממנו לעסות את צווארה וכי הוא לא עיסה את צווארה, אינו מדויק,שכן עיון בעדותו של הנאשם (פרוטוקול הדיון מיום21.10.04,עמ' 31), מלמד, כי הנאשם טען, אומנם, שהמתלוננת ביקשה ממנו לעסות את צווארה, אולם לא הוסיף מעבר לכך. בכל מקרה, גם אם שיקר הנאשם בנקודה הנ"ל, הרי שאין בשקריו על מנת להשלים את החסר הראייתי שבראיות המאשימה.

66. יתירה מכך, גרסת המתלוננת, לפיה סיפרה לגייניש, כי הנאשם ביקש ממנה לעסות את צווארה והיא לא הסכימה לכך, התבררה בעדותו האמינה בעיניי של גייניש כלא נכונה, שכן גייניש העיד שאינו זוכר דבר כזה והוסיף, כי אם הייתה תלונה כזו של המתלוננת היה אומר לה להעלות את התלונה בכתובים (עמ' 61 ו – 64 לפרוטוקול מיום 07.09.06).

67. זאת ועוד, המתלוננת אישרה בעדותה כי נסעה פעם אחת לאחר האירוע נשוא כתב האישום ברכבו של הנאשם, דבר נוסף, אשר אינו מתיישב עם טענתה של המתלוננת בדבר הנזק הרגשי הקשה, אשר נגרם לה בעטיו של הנאשם, ואשר גרם גם להתדרדרות מצבה הגופני של המתלוננת. סביר להניח שאישה אשר הוטרדה מינית, באופן שגרם לה לסבל בל יתואר, לא תסכים כלל לשהות במחיצת מי שהטרידה מינית, לא כל שכן לנסוע עימו ברכב.

הסברה של המתלוננת לנסיעה עם הנאשם ברכבו לאחר האירוע, לפיו חשה אי נעימות כלפי יתר הקצינים שהיו מתפלאים לפשר אי עלייתה לרכב, אינו מצדיק את נסיעתה של המתלוננת ברכבו של זה, אשר לטענתה גרם לה לפגיעה רגשית קשה מאוד.

יודגש כי אין בסתירה בין גרסת הנאשם בנקודה זו, לפיה לאחר האירוע נסעה המתלוננת עימו ארבע פעמים ברכב, לבין גרסתה הנ"ל של המתלוננת לעניין נסיעה אחת ברכבו של הנאשם לאחר האירוע, על מנת לשנות את התמונה הראייתית בתיק זה.

68. מעדותו של שכיב גזאווי, אשר הותירה בי רושם מהימן, עולה כי גרסתה של המתלוננת, לפיה הנ"ל נשפט בגין הטרדתה המינית של המתלוננת בעבר, בנסיבות דומות של נסיעה ברכב, אינה נכונה, שכן שכיב לא נשפט במסגרת דין משמעתי בשב"ס בגין הטרדתה המינית של המתלוננת, וברי לפיכך כי אף לא הורשע בגין כך. אוסיף כי תלונת המתלוננת כנגד שכיב, אף כי הוגשה לפני שנים רבות, בגין הטרדתה המינית בנסיבות הדומות לנסיבות המתוארות ע"י המתלוננת בתיק זה, מעלה תהייה נוספת באשר לאמינותה של המתלוננת.

69. לא זו אף זו, המתלוננת טענה בעדותה, כי למחרת האירוע התייצבה לעבודה כרגיל, דבר שאינו עולה בקנה אחד עם התנהלותה של המתלוננת במישור המשמעתי, במסגרת עבודתה בשב"ס, כמצטייר מעדותו של עד ההגנה ג'מאל חשאן, לפיה הרבתה המתלוננת להעדר מעבודתה ואף הודיעה לעיתים כי תעדר מעבודתה רק בבוקר יום העבודה.

הנני מקבלת בנקודה זו את טענתו של הסניגור בסיכומיו, לפיה ניתן היה לצפות במקרה דנן מהמתלוננת, נוכח התנהלותה הנ"ל במסגרת עבודתה, כי תעדר מהעבודה למחרת האירוע, אם אכן נגרם לה, כנטען על ידה, נזק רגשי כה קשה כתוצאה מהאירוע, אולם המתלוננת כאמור התייצבה לעבודתה כרגיל למחרת היום.

70. אף התנהלותה של המתלוננת במהלך המשפט מעיבה על אמינות המתלוננת, שכן המתלוננת יצרה קשר עם שני עדי הגנה בתיק זה (מנשה גייניש וארמונד אלקיים), עובר למתן עדותם בפני בית המשפט, ודיברה עימם בנושא זה. יתירה מכך, המתלוננת הסתירה מב"כ המאשימה את דבר שיחותיה עם העד ארמונד אלקיים, בנושא עדותו בבית המשפט, וגם מכך הננו למדים בדבר היות המתלוננת עדה, אשר לא ניתן לסמוך על דבריה כאמינים.

71. עדויות עדי ההזמה לא חיזקו לדידי כלל את ראיות המאשימה. מעדותו של מרזוק סלימאן למדתי כי הנאשם ביקש ממרזוק להעיד בתיק זה, באשר ל"דברים רעים", אשר עשתה המתלוננת, אולם לא מעבר לכך, מה גם שמרזוק היה זה שיצר את הקשר הטלפוני עם הנאשם ולא הנאשם יזם שיחה עם מרזוק.

72. עדותה של המתלוננת כעדת הזמה חיזקה, כמפורט לעיל, את התרשמותי באשר לחוסר אמינותה של המתלוננת, שכן בעדותה הנ"ל של המתלוננת חודדו הסתירות שבין גרסתה לבין עדויות יתר העדים.

73. ב"כ המאשימה, בסיכומיה בפניי, טענה כי מדברי המתלוננת אנו למדים כי לא הייתה לה כל סיבה להעליל דווקא על הנאשם, זאת נוכח יחסי העבודה התקינים בין השניים, וכי אם רצתה המתלוננת להעליל על הנאשם, הייתה מייחסת לו ביצוע של עבירות חמורות יותר, כגון עבירה של מעשים מגונים. אינני מקבלת את טענתה הנ"ל של ב"כ המאשימה, שכן גם אם לא מתגלה המניע של המתלונן, הרי שאין בית המשפט חייב לגלות מניע כזה.
"גם לא תמיד מתגלה המניע של המתלונן לטפול אשמה או להעליל עלילה על מאן-דהוא וגם כאן אין בית המשפט יכול או חייב, לגלות מניע כזה. די בכך שהראיות שהתביעה מביאה אין בהן כדי להרשיע אדם, מעבר לספק סביר" (ע"פ 1787/98 פלוני נ' מדינת ישראל, פורסם בתקדין).

כמו כן, גם אם לא ייחסה המתלוננת לנאשם ביצוע של עבירה חמורה יותר, הרי שאין ללמוד מכך שיכלה לעשות כן ולא עשתה כן, כי הינה דוברת אמת באשר להטרדתה המינית ע"י הנאשם (ראה גם בעניין זה ע"פ 1787/98 הנ"ל).

74. לפיכך, לאור האמור לעיל, הרי שמתעורר בליבי ספק של ממש, באשר לאשמתו של הנאשם בתיק זה, כנטען בכתב האישום. לא ניתן להרשיע את הנאשם בדין על סמך עדותה של המתלוננת, שהינה עדה מניפולטיבית ומגמתית, זאת מאחר שלא התרשמתי כי מדובר בעדה המוסרת גרסת אמת, מה גם שגרסתה נסתרה בנקודות מהותיות ע"י מספר עדי הגנה, אשר מצאתי את עדויותיהם כמהימנות.

סוף דבר

75. לסיכום, נוכח כל האמור לעיל, הרי שלא עלה בידי המאשימה להוכיח את אשמתו של הנאשם בתיק זה מעבר לכל ספק סביר, והנני מחליטה, איפוא, לזכות את הנאשם מהעבירה המיוחסת לו בכתב האישום.

הכרעת הדין מותרת לפרסום, למעט פרסום שמו של הנאשם ופרסום פרטים מזהים של המתלוננת.

ניתנה היום י"ג בסיון, תשס"ז (30 במאי 2007) במעמד הנוכחים.

רונית בש, שופטת
001281/02פ 114 אלגרבלי נטלי