נחום מנבר הינו איש עסקים ישראלי, אשר ניהל קשרים עסקיים עם גורמים באיראן, להם מכר נשק. בשנת 1997 הוא נעצר בגין ביצוע עבירות בטחון שונות, בהן הורשע לאחר זמן מה. הוא נידון ל-16 שנות מאסר בפועל ולאחר שריצה שני שליש מעונשו, הגיש בקשה לשחרור מוקדם, בה עוסק פסק הדין דנא.
יש לכם שאלה?
פורום דיני צבא
פורום רישום פלילי
פורום מעצר
פורום פלילי
במקרה דנן, הוגשה לבית המשפט עתירה נגד החלטת וועדת השחרורים שניתנה בעניינו של נחום מנבר, שהורשע בגין עבירות של סיוע לאויב ומסירת ידיעה לאויב בכוונה לפגוע בביטחון המדינה. על פי עובדות המקרה, מנבר יצר במהלך שנת 1990 קשר עם גורמים באיראן וסיפק להם מידע אודות ייצור גז רעיל והציוד הנדרש לכך. בתמורה, הוא קיבל סכום כסף רב. בשנת 1993, מנבר התקשר עם גורם אחר באיראן וסיפק לו ידע ורשימת ציוד להקמת מפעל לייצור פגזים הנושאים חומר כימי, בתמורה ל-2.4 מיליון דולר. מנבר הורשע ונידון ל-16 שנות מאסר.
הליכים קודמים
בשנת 2007, מנבר הגיש לוועדת השחרורים בקשה לשחרור על תנאי. הוועדה דחתה את הבקשה וקבעה שמנבר לא הוכיח שהוא לא היה מסוכן לציבור וכי הוא היה ראוי לשחרור. מנבר ערער על ההחלטה לבית המשפט המחוזי, אשר דחה את הערעור ואימץ את קביעותיה של וועדת השחרורים. לאחר מכן, מנבר הגיש לוועדת השחרורים בקשה לדיון חוזר, שנדחתה אף היא מחמת היעדר שינוי נסיבות מהותי שהצדיק דיון מחדש. על החלטה זו, הוגש הערעור דנן.
לטענת מנבר, המערער, בהחלטתה של וועדת השחרורים נפלו פגמים מהותיים. שכן, הוועדה התעלמה מחוות דעת שהצביעו על שינוי נסיבות מהותי ובהתנהלותה נפלו פגמים דיוניים שפגעו בעקרונות הצדק הטבעי. זאת מאחר והחלטת הוועדה ניתנה שמונה חודשים לאחר הגשת הבקשה ומשום שבא כוח היועץ המשפטי לממשלה לא הגיש תגובתו אליה, כנדרש בחוק. על כן, היה ראוי לשנות את החלטת וועדת השחרורים ולהורות על דיון חוזר.
מנגד, וועדת השחרורים התנגדה לקבלת הערעור. נטען שהעותר כלל לא הציג נסיבות חדשות שהצדיקו קיומו של דיון חוזר והעידו על שינוי בדבר רמת מסוכנתו לציבור. על כן, החלטתה הייתה כדין.
דחיית הערעור
לאחר שמיעת טענות הצדדים, הוחלט לדחות את הבקשה. נקבע שבהחלטתה המקורית של וועדת השחרורים, מסוכנותו של מנבר נקבעה כפועל יוצא של אופי ומהות העבירות בהן הוא הורשע: עבירות ביטחון שבוצעו תמורת סכומי כסף רבים, לאורך מספר שנים ומבלי שהעותר לקח אחריות על מעשיו. קרי, היה מדובר על מעשים חמורים שהצדיקו את קביעת רמת המסוכנות של העותר כגבוהה ולדחות את בקשתו לשחרור מוקדם.
לאחר מכן, נפסק שהעותר אכן לא הצליח לא הוכיח שינוי ברמת מסוכנותו. שכן, חוות הדעת אותן הוא הציג לא הצביעו על שינוי עובדתי בנושא וחלקן אף ניתנו על ידי אנשים שלא היו מוסמכים לכך. באשר לפגם הדיוני, נקבע שוועדת השחרורים פעלה על פי כללי המשפט המנהלי ובהתאם לסמכותה ולכן, לא היה מקום להתערב בקביעותיה. כלומר, תשובתה ניתנה בפרק זמן סביר וקבלת תגובתו של בא כוח היועץ המשפטי לממשלה לא הייתה בגדר חובה. לאור האמור לעיל, העתירה נדחתה.
(1).jpg)
