בית המשפט קיבל תביעה לפיצוי כספי בגין נזקי גוף שנגרמו בשל תאונת עבודה, שהתרחשה בבניין מגוריו של התובע. נקבע כי נציגות הבית המשותף הפרה את חובת הזהירות והתרשלה בפעולותיה כלפי התובע, היות ולא צפתה ומנעה את התממשות הסיכון שבעקבותיו התובע נפגע. עם זאת, לאור העובדה שגם על התובע היה לצפות במידה מסוימת את הסיכון, בשל היכרותו עם המקום, הוחלט כי היה לו אשם תורם בקרות התאונה בשיעור של 40%.
יש לכם שאלה?
במקרה דנן, הוגשה תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו עקב תאונת עבודה. התובע הוזמן להעניק שירותי סיוד לגג בניין משותף בו התגורר על ידי נציגות הבית המשותף. ביום האירוע, התובע ואחיו עלו על הגג והחלו בביצוע העבודות. זמן מה לאחר מכן, חלון הזכוכית אשר היה קבוע ברצפת הגג קרס ונשבר. באותה עת התובע עמד על החלון וכתוצאה מכך, הוא נפל מגובה רב, כ-25 מטרים, עד לרצפת חדר הכניסה של הבניין. כתוצאה מהנפילה, התובע נחבל בכל חלקי גופו. הוא אושפז בבית החולים למשך 14 ימים ונותח מספר פעמים.
טיעוני הצדדים
לטענת התובע, במהלך חמשת החודשים שלאחר הנפילה, הוא היה מרותק למיטתו וסבל מכאבים קשים. בנוסף, הוא נאלץ להסתייע בעזרה סיעודית בביצוע פעולות היום יום. התובע הציג את חוות דעת המומחה מטעמו, שהעריך את נכותו הצמיתה בשיעור של 43.6%.
התובע טען כי האחריות לנזקי התאונה הייתה על כתפי נציגות הבית המשותף, אשר לא נקטה באמצעי זהירות סבירים למנוע את סיכון הנפילה מהגג. זאת בשל התקנת חלון הזכוכית בתקרת הגג מלכתחילה והיותו מכוסה לכלוך וצבע, כך שלא היה ניתן להבחין בו. יתרה מזאת, התובע טען להפרת חובה חקוקה עקב הפרת פקודת הבטיחות וחוקי התכנון והבנייה.
מנגד, נציגות הבית המשותף ומבטחת אחריות הנציגות, הנתבעות, התנגדו להשתת האחריות עליהן וכפרו בכתב התביעה. לדידן, התובע אמנם נשכר לביצוע עבודות הסיוד, אך הוא התגורר בבניין והכיר אותו היטב ואת חלון הזכוכית שנקבע בגג. לטענתן, התובע הוא שנטל סיכון לא סביר ופעל ברשלנות ובפזיזות, לאחר שדרך על חלון הזכוכית שהיה בולט ומוכר לו. בנוסף, נטען כי התובע נשכר על ידי אביו, אשר התגורר אף הוא בבניין והיה חבר בנציגות, אך ללא הסכמת יתר חברי הנציגות. לכן, העסקתו של התובע הייתה בהיעדר הרשאה ותוך חריגה מסמכות.
דיון והכרעה
לאחר סקירת הראיות השונות ושמיעת עדי הצדדים, השופט הגיע למסקנה כי נציגות הבית המשותף הפרה את חובת הזהירות אותה היא חבה כלפי התובע. נקבע כי היה ניתן לצפות את הסיכון שהיה טמון בגג בשל המצאות חלון הזכוכית, והחשש מפני נפילה דרכו. זאת לאור העובדה שחלפו שנים רבות ממועד התקנת החלון עד ליום התאונה, ובשל היעדר אחזקה ראויה, היה ניתן לצפות שיתכסה בלכלוך ואבק עד כי יראה כחלק מהגג הבנוי.
בנוסף, נקבע כי בשל הצבתו של סולם שהוביל לחלק בגג בו נמצא החלון, הנגישות אליו הייתה קלה ולכן גבר הסיכון שנוצר מנפילה דרכו. כמו כן, החלון עצמו היה עשוי זכוכית ולא הוכח כי היא הייתה מסוגלת לשאת משקל רב. לכן, החלון נשבר בקלות, לאחר שהוטל עליו משקל אדם.
לנוכח האמור לעיל, השופט הגיע למסקנה כי הנציגות הייתה יכולה וצריכה לצפות את התרחשות הנזק ואת נפילת התובע ולכן היא חבה כלפיו חובת זהירות. השופט פסק כי במקרה זה, היה ניתן למנוע את הנזק בקלות על ידי הצבת שלטי אזהרה סביב החלון או באמצעות התקנת חלון אחר. לחלופין, היה ניתן לשמור על ניקיונו ואחזקתו הסבירה של החלון, על מנת שיבחינו בו. אמצעים אלו היו יכולים למנוע את התאונה. היות והם לא ננקטו על ידי הנתבעת, השופט פסק כי התרשלה בתפקידה.
אשם תורם, האמנם?
עם זאת, נקבע כי לתובע היה אשם תורם בקרות הנזק בשיעור של 40%. זאת משום שהוא אשר שלט על אופן ביצוע העבודות והחובה לעשות אותן באופן בטוח הייתה מוטלת עליו. בנוסף, הוא הוזהר על ידי אביו טרם העלייה לגג. משכך, היה עליו לנקוט משנה זהירות בעת ביצוע עבודות הסיוד ולבדוק היטב את המשטח ולברר עם חברי הנציגות את קיומם של סיכונים מיוחדים.
בנוסף, מעמדו של התובע במקרה זה היה שונה בשל מגוריו בבניין. הוא הכיר את מקום התאונה ואף העיד כי זכר במעומם את דבר קיומו של חלון זכוכית בגג. לאור האמור לעיל, הוחלט לייחס לו אשם תורם. לבסוף, הנתבעות חויבו לשלם לתובע פיצויים בסך 447,678 ₪ בגין כאב וסבל, הפסד השתכרות בעבר ובעתיד, עזרת צד ג' בעבר ובעתיד, ניידות והוצאות נוספות.
עודכן ב: 19/02/2012
