גזר דין בעקבות מעילה בכספי עמותה

מעילה בכספים הינה עבירה חמורה ביותר. הדברים מקבלים משנה חומרה כאשר מדובר במעילה שנעשית על ידי עובדי ציבור. מהו אפוא גזר הדין אשר יש לגזור על מנהלת חשבונות שהורשעה במעילה בהיקף של מיליוני שקלים מכספי עמותה? כיצד בית המשפט יאזן בין השיקולים לחומרה לבין השיקולים לקולא במקרה דנן?

מדובר בגזר הדין לנאשמת אשר הייתה מנהלת חשבונות בעמותה בצפון ואשר הורשעה במעילה בכספי עמותה. על פי כתב האישום, הנאשמת העבירה סכומי כסף רבים מחשבון העמותה לחשבונות הבנק של קרובי משפחתה. מנהלת החשבונות הואשמה בעבירות הבאות - גניבה בידי עובד ציבור, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, רישום כוזב במסמכי תאגיד, מרמה והפרת אמונים, זיוף מסמך והשמדת ראיות.

הנאשמת הודתה בכתב האישום בגניבה של כ-4,000,000 שקלים. על פי הודאתה, היא "המציאה" מספר עובדים פיקטיביים בעמותה אשר דרכם העבירה סכומים רבים מכספי העמותה במשך מספר שנים. כמו כן, היא הודתה כי היא העלימה ראיות, וזייפה תלושי שכר לעובדים הפיקטיביים, כל זאת על מנת להסוות את המעילה. בנוסף, העמותה שילמה מיסים על המשכורות המזויפות, כך שהנזק עלה בהרבה על סכום הגניבה.

האם יש להקל בעונש?

הנאשמת טענה כי יש להקל בעונשה. תסקיר שירות המבחן אשר נערך בעניינה קבע כי זוהי העבירה הפלילית הראשונה של הנאשמת. כמו כן, נטען כי האחרונה "חוותה מצוקות כלכליות ומשפחתיות רבות, שהביאו אותה לעשות את המעשה". שירות המבחן הדגיש בפני בית מהשפט כי הנאשמת לקחה אחריות על מעשיה והביעה חרטה. הנאשמת הוסיפה וטענה כי על בית מהשפט להתעלם מריבוי העבירות בהם הורשעה, שכן כולן היו שייכות לפרשה אחת. בא כוח הנאשמת ביקש מבית המשפט עונש של מאסר בלבד, אשר יגלם בתוכו את סכום המעילה, שכן אין לנאשמת כסף להשיב.

הפרקליטות דרשה החמרה בעונש. התביעה הציגה שורה של שיקולים לחומרה כגון - משך הזמן הארוך של המעילה, העובדה כי הכספים היו אמורים להגיע לטיפול באנשים נזקקים, וכן העובדה כי לא הוכחה עד תום המצוקה הכלכלית לה טענה הנאשמת. התביעה דרשה אפוא עונש של מאסר ממושך לנאשמת, וכן קנס גבוה ופיצויים.

הדיון המשפטי

השופט הדגיש את חומרתה של העבירה. בית המשפט עמד על כך שמדובר בכסף אשר היה מיועד לנזקקים, וכן כי מדובר בסכום גדול של מעילה. נתונים אלה, קבע השופט, היה בהם כדי להטות את הכף לחובה. כמו כן, בית המשפט ציין את העובדה כי הנאשמת ניצלה את תפקידה ואת האמון שניתן לה, כעילה להחמיר בעונש. השופט קבע כי יחס הפסיקה לעבירות כלכליות מסוג זה הוא מחמיר. הלכה פסוקה היא כי הענישה המקובלת במקרים כגון דא היא עונש מאסר ממושך. תכליות הענישה בעבירות מסוג זה, הינן התרעה והוקעה חברתית.

"עם זאת", כתב השופט, "עלי לתת משקל לנסיבות האישיות יוצאות הדופן של הנאשמת. איני יכול להתעלם מכך שמדובר באישה אשר חוותה שכול רב ולחץ כלכלי". השופט אף האמין לעדות בתה של הנאשמת כי כספי המעילה שימשו לתשלום חובות בלבד ולא להנאות אישיות. הוא התרשם שלנאשמת אין מה להחזיר, וזאת לנוכח העובדה שהיא נשארה במעצר זמן רב ולא שוחררה בערבות. השופט הוסיף גם את הודיית הנאשמת וחרטתה, וכן את העובדה כי החזירה לקופת העמותה מקצת הכסף עוד טרם שנתגלתה המעילה.

בסופו של היום, השופט קבע כי יש לבצע איזון בין השיקולים המחמירים והשיקולים לקולא. לכן, על אף שראוי לגזור גם קנס כספי, אין בכך טעם שהרי אין לנאשמת ממה לשלם. לאור האמור, השופט קיבל את דרישת ההגנה לעונש מאסר שיגלם בתוכו גם את הקנס הכספי. השופט ציין כי לא יתערב בנושא הפיצויים לעמותה, שכן כנגד הנאשמת תלוי ועומד פסק דין אזרחי בנושא. אי לכך, השופט גזר על הנאשמת מאסר לתקופה של שש שנים. מתוכן ארבע וחצי שנים בפועל, והשאר על תנאי.