תביעה כנגד בני זוג להשבת כספים להורים במסגרת הליכי גירושין

פסק הדין שלפנינו עוסק בתביעה של אם, כנגד בנה וכלתה. האם, בתביעתה, דרשה להשיב לה הכספים שהפקידה בחשבונם של השניים במשך ארבע שנים. לטענתה, הכספים היו הלוואה. כלתה של התובעת טענה כי מדובר היה במתנה. הבן, לעומת זאת, הסכים לטענת האם והיה מעוניין בהשבת הכסף אליה. יצוין כי הבן היה בצד הנתבע רק מבחינה פורמלית, וזאת מאחר וחובת ההשבה תחול גם עליו, אך מהותית הוא היה ב"צד" של אמו.

לאורך שנות הנישואין של הנתבעים, היחסים בין האם לבנה וכלתה היו יחסים תקינים, של חום ואהבה. עם זאת, בין בני הזוג גבה טורא ובמועד הגשת התביעה דנן הם היו מצויים בהליכי גירושין מזה שנתיים. הצדדים הסכימו כי חק מהתמיכה הכלכלית של האם הייתה כהלוואה, וחלקה כמתנה. למשל, הבגדים, מכשירי החשמל, טיפולי השיניים, היו כולם מתנה. לעומת זאת, הסכומים שנתנה האם לזוג לצורך רכישת הדירה והרכב שלהם, הוגדרו מראש כהלוואה, ואין חולק על כך.
 

המחלוקת נסבה סביב סכום כסף מסוים, שהעבירה התובעת לחשבון הבנק של הזוג, ללא שאלו חתמו במפורש על הסכם הלוואה בכתב. התובעת העבירה לנתבעים סכום של 126,000 שקלים, לצורך מעבר לדירה מרווחת יותר מדירתם הקיימת. הם לא הצליחו למצוא דירה שכזו, והכסף נשאר בחשבון הבנק של הזוג. התובעת טענה כי הסכום היה מיועד למטרת דירה חדשה בלבד, ועל הצדדים להשיב לה אותו. לדבריה, מאחר והנתבע השיב רק 29,700 שקלים, היא זכאית להשבה על יתר הסכום.

הנתבע הסכים לטענת אימו. הוא טען כי לאחר שהתחילו בהליכי הגירושין, אשתו הבינה כי האם תדרוש את הכסף בחזרה. משכך, היא הבריחה סכום של 62,000 מחשבון הבנק, ואף העלימה את רישומי הבעל אודות מצב החשבון. הנתבעת טענה ל"קנוניה נגדה", עקב רצונה להתגרש. היא טענה כי הכספים היו למעשה כספי פיצויים מתאונת דרכים שקיבל הבעל בילדותו, והיו מופקדים אצל האם בנאמנות במשך כל השנים.

לדבריה, הכסף לא הועבר לצורך רכישת דירה. העובדה שעל העברת סכום זה לא בוצע הסכם בכתב, טוענה הכלה, הייתה יכולה ללמד כי מדובר במתנה ולא בהלוואה. בנוסף, טענה הנתבעת, כי גם אם הכסף היה מוגדר כהלוואה, הרי שרק על הבעל לפרוע את ההלוואה ולא עליה. לגבי הברחת הכסף, הנתבעת טענה כי זה היה בבחינת איזון להברחה שביצע הבעל עצמו, בסך של 25,000 דולר.

הדיון המשפטי

במקרה שלפנינו, בית המשפט קבע כי לא חלה על הכספים חזקת המתנה. הנטל להוכיח אחרת היה מונח על הנתבעת, אך זו לא הרימה אותו כנדרש. השופטת קבעה כי מטרת הכסף הייתה מעבר לדירה מרווחת יותר. דבר זה היה ניתן ללמוד מהתנהגות בני הזוג בתקופה שלפני העברת הכסף. בני הזוג רצו באותה תקופה לעבור לדירה אחרת. הנתבעת לא שכנעה את השופטת בניסיון שלה לטשטש את הקשר שבין הכספים לדירה.

נקבע כי הציפייה של התובעת שהכסף יוחזר לה הייתה אמנם ציפייה לגיטימית והיא אף קיבלה חיזוק לנוכח העובדה שגם הנתבעת עצמה הודתה שחלק מהכסף הושב. כמו כן, התובעת הלוותה גם לילדיה האחרים סכומי כסף למטרות מיוחדות. הלוואות אלו תמיד הושבו אליה. השופטת קבעה ש-106,000 שקלים הופקדו כהלוואה בחשבון הזוג. לגבי 20,000 שקלים שהופקדו זמן מועט לפני כן, כתבה השופטת כי הם אינם חלק מההלוואה, ואין לגביהם חובת השבה. לאחר קיזוז של הסכום שבני הזוג השיבו, נותר להשיב לתובעת 76,300 שקלים. טענת הקנוניה של הנתבעת, לא הוכחה.

למעלה מן הצורך, קבעה השופטת, "גם לו הייתה מגדירה את הסכום כמתנה ולא כהלוואה, הייתה חלה חובת השבה. סעיף 4 לחוק המתנה, מכיר בקיומה של מתנה על תנאי. על הטוען לקיומו של תנאי, זוהי התובעת במקרה שלפנינו, להוכיח כי הייתה התניה גלויה ומפורשת. עליה להראות כי מקבלי המתנה הבינו את התנאי. התנאי במקרה שלפנינו, קרי: רכישת דירה חלופית, נלמד במפורש מאומד דעת הצדדים ומהתנהגותם בזמן העברת הכסף".