הטרדות מיניות במקום העבודה עלולות לגרום לסבל רב לעובדות ולעובדים. מחקרים אשר נערכו בתחום הצביעו על נתונים מדאיגים בדבר היקף ההטרדות המיניות במשק הישראלי. האם בדיחות גסות הנשמעות על ידי המעסיק עלולות לעלות כדי הטרדה מינית? האם הערות מיניות הקשורות בגוף ובלבוש העובדות הינן הטרדה אסורה? האם מדובר בעילה לתלונה במשטרה? להלן פסק דין אשר עוסק בסוגיה זו.
מדובר בהכרעת דין בעניינו של רואה חשבון בכיר שהואשם בשני סעיפים של הטרדות מיניות. שני האישומים היו בגין הטרדות שהטריד הנאשם שתיים מעובדותיו, שהיו מזכירות במשרדו. ההטרדות בשני האישומים היו דומות במהותן (הן כללו אמירות שהתמקדו במיניות, בגוף ובביגוד של שתי המתלוננות).
הנאשם הכחיש את כל טענות העובדות המתלוננות, מלבד עצם היותן מועסקות במשרדו. הוא טען כי הכול עלילה כנגדו. כנגד הנאשם העידו רבים מעובדי משרדו, ביניהם רואי חשבון, מתמחים ומזכירות. העדים העידו כי הנאשם היינו אדם בעל אופי נוקשה, קולני, בוטה ומעליב. לא אחת, נטען כי הנאשם משרה אווירה קשה ומתוחה בזמן שהוא במשרד. הנאשם הודה בכך וכן בעובדה שהוא היה נוהג לספר בדיחות גסות במשרד. יודגש כי המתלוננות לא הגישו את התלונה בזמן שעבדו במשרד, אלא לאחר שכבר עזבו. לטענתן, הן שלוש עובדות אשר דיברו ביניהם על התנהגות הנאשם, והחליטו להגיש תלונה במשטרה. שתי תלונות מתוך השלוש התגבשו לכתב אישום.
התביעה טענה כי העדויות של המתלוננות שניתנו במשטרה היו אמינות ומהימנות. אי לכך, התביעה ביקשה לדחות את גרסת הנאשם. הנאשם גרס כי מאחר ואחת המתלוננות הייתה עובדת גרועה, שהרבתה לטעות וננזפה על ידיו פעמים רבות, היא ביקשה לנקום בו באמצעות תלונות שקריות.
השאלות המשפטיות
בית המשפט עמד על השאלות אותן היה עליו לברר במקרה דנן:
- שאלת אמינותם של העדים משני הצדדים.
- עד כמה השפיעה העובדה שלמשטרה היו מחדלים בביצוע החקירות – רק עובד אחד נחקר במשטרה, הנאשם זומן לחקירה במועד מאוחר מדי וכן לא נערכו עימותים בין המתלוננות לנאשם ולא בוצעה בדיקת פוליגרף.
- האם האמירות אשר יוחסו לנאשם עלו לכדי "הטרדה מינית מובהקת"?
האם הטרדה מינית?
ראשית, השופטת התייחסה לשאלה המשפטית – הגדרת ההטרדה המינית. בפסק הדין נכתב כי ההגדרה תתפרש לאור תכליות החוק. החוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח-1998, מגן על כבוד האדם ועל השוויון בין המינים. הטרדה מינית מילולית פוגעת בשני ערכים אלו. הטרדה מינית מוגדרת בחוק כהתייחסות או הצעה המתמקדת במיניותו של הנפגע, ואשר נעשית באופן חוזר ונשנה.
הפסיקה קבעה כי מבחינת הקורבן זהו מבחן אובייקטיבי ולא סובייקטיבי. הוא לא מצטמצם לתחושותיו בלבד. מאידך, התנהגות המטריד נבחנת באופן ספציפי, בהתחשב בנסיבות. החוק נותן הגנה מיוחדת במקרה בו הקורבן הוא עובד של המטריד, וזאת עקב יחסי המרות והתלות. ההגנה קובעת כי המעשה ייחשב הטרדה גם אם הקורבן לא הביע התנגדות או חוסר עניין. כמו כן, מעשה יכול להיחשב הטרדה גם אם הקורבן הביע שביעות רצון ממקום עבודתו. הפסיקה הכירה ב"הטרדה סביבתית", שאינה מכוונת לאדם ספציפי אלא כלפי מיניותם של קבוצת בני אדם, כמו בדיחות גסות חוזרות ונשנות, שיש בהן כדי להשפיל את הנוכחים. לאור זאת, נקבע כי מעשיו של הנאשם עלו כדי הטרדה מינית.
האם מחדלים בפעולות המשטרה?
לאחר מכן, השופטת דנה במחדלי המשטרה בפרשה. הלכה פסוקה היא כי אם בעקבות מחדל חקירתי לא הובאה אחת מהראיות לבית המשפט, ייזקף הדבר לחובת התביעה בשאלת ההוכחה מעל לכל ספק סביר. במקרה בו מחדל ראייתי פגע באפשרות הנאשם להגן על עצמו – המחדל יביא לזיכויו. במקרה דנן, המחדל העיקרי היה העובדה שעדים רבים, עובדי המשרד השונים, לא הוזמנו לתת עדות במשטרה. בנוסף, נפל פגם בעניין הזמן הרב שחלף מאז התלונה ועד לחקירות. שיהוי זה שיבש גם הוא את חקר האמת. עם כל זאת, השופטת הגיעה למסקנה שהמחדלים לא פגעו בהגנת הנאשם. נקבע אפוא כי יש להכריע בפרשה על פי הראיות שכן הובאו לביהמ"ש.
התייחסות נרחבת לעדויות המתלוננות
השופטת קבעה כי עדויות המתלוננות היו אמינות. לגבי המתלוננת הראשונה, שאשר עבדה בתקופה המוקדמת יותר, השופטת הראתה שעדותה הייתה שקולה, לא מתלהמת, ומעוררת אמון. השופטת ציינה כי המתלוננת לא "ניפחה" את מעשיו של הנאשם, לא הפריזה בהאשמות נגדו, וענתה בצורה מעוררת אמון על שאלות ההגנה. השופטת ציינה אמנם כי בעדותה של המתלוננת השנייה היו אי התאמות. עם זאת, נקבע כי אי ההתאמות אלו לא ירדו לשורשן של דברים. השופטת ראתה גם במתלוננת זו כעדה אמינה. בנוסף, קבעה השופטת, העובדה שהמתלוננות לא הגישו תלונה במשטרה מיד לאחר שעזבו את העבודה, אלא רק הצטרפו לתלונתה של העובדת השלישית לאחר בקשתה, לא ערערה את אמינותן.
השופטת התייחסה באריכות לעדות המתלוננת השלישית, שעבדה אחרונה במשרד ויזמה את התלונה. היא קבעה שעצם העובדה שהמתלוננת השלישית המשיכה לעבוד עוד זמן רב לאחר ההטרדות והפגיעות המילוליות, לא היה בה כדי לערער את אמינות עדותה. "ההישארות בעבודה תלויה בהרבה סיבות אישיות, ובמצב הכלכלי בו העובדת נמצאת. גם העובדה שהיא לא סיפרה לבן זוגה על ההטרדות, עד למועד פיטוריה לא ערערה את עדותה", נכתב בהכרעת הדין, "הפחד מתגובתו ומדרישה אפשרית לעזוב את העבודה, היו יכולים להסביר את החלטתה שלא לספר לו".
דבר שכן ערער את אמינותה של מתלוננת זו בעיני השופטת היה העובדה שהציעה לחברה טובה שלה לבוא לעבוד במקומה לאחר הפיטורין, מבלי להזהיר אותה על מעשיו של הנאשם. גם מספר הבדלים בין הודעותיה במשטרה לעדותה בבית המשפט החלישו את עדותה. השופטת קבעה שעל אף שהיא הייתה "החוליה החלשה בסיפור", הדברים הבסיסיים בעדותה היו אמינים. השופטת דחתה את טענת ההגנה על קנוניה בין המתלוננות ועל תיאום גרסאות. היא ציינה שכל אחת מהמתלוננות התלוננה על הטרדה מסוג אחר ובמדרג שונה.
עדות הנאשם
לאחר מכן, השופטת נדרשה לעדותו של הנאשם. היא דחתה את האפשרות של נקמה של העובדת האחרונה שפוטרה. כמו כן, נדחו גם טענות הנאשם בדבר ההיסטוריה הקשה שעבר, שגרמה לו להיות בעל אופי נוקשה וגס כלפי עובדיו. השופטת גם ציינה כי היא ביצעה הפרדה משפטית ברורה בין אופיו הבעייתי לבין ההאשמות בדבר הטרדות מיניות. דהיינו, הנאשם עמד לדין רק על ההטרדות ולא על האופי שלו, בעייתי ככל שיהיה.
השופטת ציינה כי התייחסותה לאופיו של הנאשם נבעה רק מהעובדה שהוא עצמו ניסה למנף את אופיו הבעייתי כטענת הגנה. השופטת קבעה כי היא לא מקבלת את גרסת הנאשם בנוגע לטעויות הרבות שביצעה המתלוננת שפוטרה. היא טענה כי לא ניתן לקבוע שהפיטורין היו אלה ששימשו מניע לתלונה, ולא מעשי הנאשם. השופטת דחתה גם את עדי ההגנה האחרים – רואי חשבון שעובדים במשרד. היא קבעה כי יש קושי לקבל את עדותם המשבחת את הנאשם, לאור העובדה כי לא הלכו למשטרה להגן על הנאשם מפני ה"עלילה", ולא ניסו לסתור את גרסות המתלוננות. לסיכום, נקבע כי הנאשם פגע באופן בוטה בכלל העובדים, ובמתלוננות פגע גם פגיעות בעל אופי מיני. קבעה השופטת קבעה כי התביעה הוכיחה מעל לכל ספק סביר שהנאשם הטריד מינית את שתי המתלוננות.
עודכן ב: 12/02/2012
