מחלת הגזזת, הפוגעת בשיער ובקרקפת הראש, הינה מחלה מדבקת מאוד. בעבר, לאחר שיהודים רבים עלו ממדינות בהן המחלה הייתה נפוצה, המדינה ביצעה טיפולים כנגדה טרם הגעת העולים לארץ. הטיפול המניעתי כלל הקרנות לעולים. בשנות השמונים, התגלה קשר סיבתי בין ההקרנות לתופעות לוואי שונות כגון נשירת שיער, פיגמנטציה ומחלות עור וסרטן. בשנות התשעים, חוקקה המדינה את חוק נפגעי הגזזת. מדובר בחוק אשר מכוחו יכולים נפגעי טיפולי ההקרנות לקבל פיצויים, בגין הנזק שנגרם להם. כך היה בפסק דין זה, אשר נידון בבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב.
יש לכם שאלה?
במקרה דנן, הוגש לבית הדין לעבודה ערעור על החלטת משרד הבריאות לדחות את בקשת המערער לקבלת פיצויים כנפגע גזזת. לטענת המערער, ראשיתם של הדברים בשנת 1955 עת עלה לישראל עם משפחתו ממרוקו. לטענתו, טרם הגעתו למדינה, ניתנו לו טיפולים בהקרנה למניעת גזזת ולכן הוא דרש פיצוי. את תביעתו ביסס המערער על חוק לנפגעי גזזת, התשנ"ד – 1994.
התביעה נדונה בפני ועדת מומחים במהלך שנת 2004. המערער העיד בפניה וטען כי הוא לא זכר את הגיל שבו קיבל את הטיפול ופרטים נוספים. בנוסף, הוא ציין כי לא היו לו עדים שהיו יכולים להופיע בפני הועדה. המומחים בדקו את ראשו של המערער, אך לא מצאו סימנים לטיפול בהקרנות. לאחר מכן, המערער נשלח לבדיקה דרמטולוגית מטעם הוועדה. בחוות דעתה של הרופאה הדרמטולוגית נאמר שלא נמצאו סימנים לטיפול בהקרנות או צלקות.
עם זאת, נמצא שינוי בפיגמנטציה, תופעת לוואי אחרת של הקרנות. לאחר קבלת חוות הדעת, דנה הוועדה בשנית בעניינו של המערער ודחתה את תביעתו, לאחר שלא נמצאה תשתית ראייתית מתאימה לביסוס טענותיו. אז, המערער הגיש בקשה לדיון חוזר וצירף שני מסמכים חדשים: תצהיר של אביו וחוות דעת רפואית מטעמו, בה נטען כי הוא סבל מבעיות בקרקפת שהיו נפוצות בקרב מטופלי הקרנות כנגד גזזת.
ועדת המומחים דחתה את בקשתו של המערער לדיון חוזר מאחר שגם לאחר צירוף המסמכים, לא הוצגה תשתית ראייתית מספקת להוכחת טענתו כי עבר טיפולים נגד מחלת הגזזת. אז, הגיש המערער ערעור לבית הדין לעבודה וצירף חוות דעת רפואית נוספת. הערעור נמחק לאחר שהוועדה הרפואית הסכימה לדיון חוזר. בסופו של הדיון החוזר, נדחתה התביעה. הוועדה קבעה כי לא נמצאו בקרקפתו של המערער תופעות לוואי אופייניות לנפגעי ההקרנות נגד גזזת. כלומר, התקרחות, צלקות ואוטופיה.
אמנם, המומחה מטעמו של המערער טען כי הופיעו תופעות לוואי שונות בקרקפתו של הראשון, אך חוות דעתו לא כללה את שמו ואת מספר תעודת הזהות שלו. לכן, הועדה הרפואית דחתה חוות דעת זו. נקבע כי ממצאי המומחים מטעם הועדה לא עלו בקנה אחד עם חוות הדעת הרפואית שהוגשה מטעמו של המערער ותביעתו נדחתה בשנית. על כן, הגיש המערער ערעור נוסף לבית הדין לעבודה.
טיעוני הצדדים
המערער טען כי על מנת להכריע בסוגיה זו, היה על בית הדין לקיים דיון לגופו של עניין ולשמוע את הראיות. לטענתו, תפקידו של בית הדין במקרה זה היה להכריע בין חוות הדעת הרפואיות הסותרות ובין הממצאים המנוגדים. המערער הכיר בכך שתפקיד בית הדין היה להעביר ביקורת שיפוטית על החלטת הועדה הרפואית. אולם, לדידו, לאחר שהתגלתה מחלוקת בינו לבין מומחי הוועדה, היה זה תפקיד בית הדין להכריע בעניין. מנגד, המשיבה (המדינה) התנגדה לטענה זו וסמכה ידה על ההכרעה שניתנה בעניינו של המערער.
דיון והחלטה - הדיון יוחזר לוועדה וזאת משום שהיא לא נימקה את החלטתה כראוי
בפתח הדיון, השופט דחה את טענתו של המערער בדבר תפקיד בית הדין. נפסק כי תפקידו של בית הדין הינו לבחון האם נפל פגם משפטי בהחלטות הועדה ולא להכריע בשאלות הרפואיות שהיו במחלוקת על סמך הראיות השונות. לכן, הוחלט כי במקרה זה, בו היו קיימות חוות דעת רפואיות סותרות, תפקיד בית הדין היה לבדוק האם הוועדה הרפואית נימקה ופירטה את החלטתה הסופית כנדרש.
קרי, מדוע העדיפה חוות דעת רפואית אחת על פני האחרת. עם זאת, השופט פסק כי במקרה זה אכן נפל פגם משפטי מהותי בפעולת הועדה, משום שהיא לא נימקה כראוי את החלטתה. כלומר, הערעור התקבל. השופט קבע שהפגם בא לידי ביטוי בכך שהועדה לא התייחסה לחוות הדעת הרפואית מטעמו של המערער מעבר לאזכור הממצאים. בנוסף, הועדה לא נימקה את העדפתה של חוות הדעת מטעם מומחיה, על פני חוות דעתו של הרופא מטעם המערער, במיוחד כאשר הדרמטולוגית מטעם הועדה מצאה סימני פיגמנטציה.
לבסוף, השופט קבע שעל הוועדה היה להתמודד עם הסימנים שהתגלו אצל המערער ולהסיבר מדוע לא היה בהם על מנת להעיד כי קיבל בעבר טיפול נגד הקרנות. על כן, הוחלט להחזיר את הדיון לועדת מומחים וקבלת החלטה חוזרת בעניינו של המערער, תוך התייחסות מנומקת לחוות הדעת הרפואיות השונות.
